לחיות את החיים

כותבת כי רוצה לכתוב, כי רוצה לעדכן

מרגישה שלא יוצא לי, כבר זמן מה לא יוצא לי כמו שאני רוצה, כמו שאני מכירה, כמו שאני אוהבת

אז החלטתי בכל זאת לכתוב כי אולי מעצם הכתיבה יצא משהו טוב.

ביום ראשון בלילה השבוע, אור ליום שני (סליחה, יואווו, כרגע נכנסה לי שיחה מחו"ל, מי זה? מחו"ל? כן זה הידיד שלי שמטייל בעולם במסווה של פגישות עסקים מטעם העבודה כמובן, איזה כייף לו. התגעגע אז התקשר - כך אמר -, מסין. חחח... נחמד לי, כייף לי... מרגישה חשובה למישויים מסויימים. זהו!) הבת שלי זרובבלה (שם בדוי), טסה לפולין (נו באמת, אי אפשר ככה, אחי התקשר אלי עכשיו מעדכן אותי שמגיע לאישתו מזל טוב, היא התחילה להרצות באוניברסיטה - עלתה לדרגת מרצה, איזו בחורה מוכשרת כולה בת 27, כל הכבוד לה והיא גיסתי, טופחת לעצמי על השכם, אני ממש גאה בה וכל עוד שם משפחתה הוא כשם נעוריי, אני גאה. כבר מתקשרת לאחל לה מזל טוב והמון הצלחה)עם המשלחת מבית-הספר.

לקחתי אותן (את זרובבלה, החברה שנוסעת איתה, החברה שנשארת בארץ ואת האמא של זו שנוסעת), לאוטובוס -שחיכה ליד בית-הספר- שלוקח אותן לשדה התעופה. היו שם נשיקות, חיבוקים, התרגשות, צהלות שמחה, דילוגים, תמונות, הכל, היה מעניין.

זרובי שלי רצה לחברות, התרגשה, צחקה ובמיוחד דילגה מהבוקר דילוגים של התרגשות לקראת.

את המזוודה שלה ארזה עם החברה שלה, לא נתנה לי להתקרב, לא הכנתי לה כלום, לא רצתה (מעליב).

מוזר (ואולי לא כל כך), אבל אני הרגשתי קצת בצד. אף אחד לא ראה את זה. יודעת להסוות את זה ממש טוב. אבל הפרידה מהחברות שנשארו בארץ היתה הרבה יותר מרגשת מהפרידה ממני (הצביטה בלב היתה כואבת). הרגשתי מוזר, כל כך אוהבת אותה וכל כך קשה לי להיות טבעית איתה.

היא הבת שלי, לעזאזל

ובכל זאת מרגישה שאני נראית אמא מזוייפת.

קינאתי בכל שאר ההורים שמרגישים כל כך טבעי לחבק, להפרד, להזהיר, להזכיר.

נו טוב, מתנחמת בעובדה שיש קשרים הרבה יותר גרועים משלנו. ואולי שתינו משחקות משחקים ובלב הכל בוער???

שלשום בלילה התקשרנו אליה לחדר במלון.

אמרה לי "אמא, הבנות ואני יוצאות למועדון בעוד כמה דקות!"

רעדו לי הברכיים, התייבש לי הגרון, מכירה אותה, היא מסוגלת, היא בדיוק כמוני -דאז, הרפתקנית, אימפולסיבית, שמה זין על כולם... חחח הבת שלי (עכשיו אני גאה).

שאלתי "מי? כולם? כל המשלחת?"

אמרה לי "מה פתאום, רק אנחנו הבנות"

התחלתי לתכנן כבר איך אני תופסת מטוס ומחזירה אותה מהאוזניים הביתה! כעסתי על עצמי איך זה שאין לי את הטלפון של המורה שלה!

אבל ניסיתי להיות מאוד עדינה "המורה יודעת"?

"נראה לך אמא... חחחח... הצחקת אותי, נראה לך שנגיד לה, היי המורה אנחנו בורחות למועדון לחגוג יומולדת למיקי, את מרשה... חחחחח"

הוריד עומד להתפוצץ לי מרב עצבים ודאגה ואני ממשיכה בעדינות "אבל את לא מכירה שם כלום, זו ארץ זרה, על מה את מדברת בכלל? תארגנו מסיבה בחדר"

"בחייך אמא, אל תהיי כבדה, אנחנו עולות על מונית, אומרות באנגלית club, dans, אנחנו כבר נסתדר אל תדאגי"

בשלב הזה אני כבר מתפוצצת וצועקת "את השתגעת? אני לא מרשה לך!"

ואז היא, רגועה לגמרי ומתפוצצת מצחוק, "נראה לך אמא. אנחנו מתות לישון איזה מועדון ואיזה נעליים, הולכות לישון, עבדתי עליך... חחחחחחחח... אמא שלי אכלה את זה"

נרגעתי באחת, זיעה של הקלה, התישבתי, חייכתי ואז הבטחתי לה "כשאת חוזרת... אני   ח ו נ ק ת   א ו ת ךךךךךך".

אחר כך צחקתי לעצמי, הרי גם אני אוהבת להיות ביצ'ית כזו, לעבוד על כולם ולצחוק יחד איתם והיא הרי כל כך דומה לי.

אוהבת אותה

אוהבת אותה מאוד

הקופה הקטנה שלי

זרובבלה שלי

היא בטח תחזור לי בוגרת פתאום

לא הילדה הקטנה וחסרת האחריות שהיא אוהבת להיות (אני בונה על זה) ואולי לא כדאי לי....