לחיות את החיים

זרובבלה, אחיינית יקרה שלי,

ברגעים אלו את נמצאת באחד מהמעמדים היותר משמעותיים של חייך הבוגרים.

עצם המצאותך במעמד זה, הרצון העז שלך להכיר ולהוקיר את מורשת העם היהודי, הרצון לדעת את גורל עמך ולהתחבר לשורשי היהדות, מצביעים על מהותך. מורים על מי שאת באמת, על הנערה הבוגרת שהפכת להיות.

המצאותך כאן מוכיחה לכולם (ובעיקר לך) שמעבר לציונים ולחיים השטוחים שלעיתים נדמה שאת (וכל הדור שלך) מנהלים. בתוכך, בפנים, במקומות הכמוסים והעמוקים ביותר, בנפש, את אדם חדור בערכים, שבזכות גדולי האומה ואנשים מן הישוב שפעלו לאורם – ניתנה לנו מדינת היהודים.

במהותך את מאמינה במורשת ישראל ובחיבור שלך לעם ולמולדת.

זרובבלה יקרה, במעמד זה שאת נוטלת בו חלק, את מוכיחה כי את ראויה להערכה גדולה, ראויה שיביטו בך חברייך ובני משפחתך ויחושו גאווה. ראויה את להיות מודל לחיקוי ולמופת.

יקרה שלי, אני איתך בלב ובנפש במקום בו את ניצבת היום. דרך עיניך אני מביט בזוועות וחולק איתך את הכאב הנורא, את האבל הגדול, את השכול האינסופי, את הסבל והשואה, את הכעס ואת הזעם, את השאלות, התהייה והתמיהה.

ברגעים אלו יותר מתמיד, אני אוהב אותך בכל ליבי, מאמץ אותך אל זרועותיי ומחבק חזק, חזק בכדי לחזק אותך בעת קשה ומשמעותית זו.

אני יודע שאת למעני שם. מביאה איתך אל המקום הנורא הזה את השתתפותה של כל משפחתנו בצער וביגון.

אני יודע שאת מביאה איתך תקווה, תקווה שיש עתיד אחר, ישנה אפשרות אחרת, שישנה דרך שאם נלך בה – לא עוד!

השפילי מבט אל הזוועות, אל השורות, אל הדם והצטערי צער רב על שואת עמך, אך הישירי מבט אל האופק, אל המרחב בגאווה, בגאון ואמרי, איתנה, מאמינה – בצעקה:

"אני, זרובבלה, בת נפרטיטי וירוחם,

בת, נכדה, אחות – בת העם היהודי המפואר – אני, זרובבלה – כאן!"

אוהב, אוהב ושוב אוהב

דודך