הספירה לאחור - עד לאופטימיות.

עד שתיגמר הספירה לאחור. עד שנפסיק ונהפוך לאנשים חדשים.

אנשים יותר טובים, שמחייכים הרבה, עוזרים אחד לשני, ולא חושבים כל הזמן על השליליות.

בילינו, אכלנו, צחקנו, הצטלמנו ובעיקר בילינו.

לפני שהגיעה הספירה לאחור שחיכינו לה כל היום, ישבנו עם שעון יד, ההתרגשות לא נגמרת.

וכשהיא הגיעה, ספרנו לאט, בטוח, עד שזה נגמר. עד שהגענו לאחד, התקרבנו, וכשזה נגמר התחבקנו. וואו. היה כיף.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

בדיוק כמו שתיארתי שזה יהיה.

נכנסתי לבניין, כולי אחוזת התרגשות.

עם כל הבגדים החדשים, כ"כ שמחתי.

זה היה באיחור,

בדיוק כמו שרציתי.

נכנסתי לאולם.

ולפתע, לפחות 100 ראשים הסתובבו לכיווני.

"בטח אני נראית מבוהלת", חשבתי לעצמי.

אז גייסתי חצי חיוך, ונופפתי. בדיוק כמו שצריך.

הסתכלתי לכיוון האיזור של האנשים שאני מכירה,

וחיפשתי אחר מקום לשבת.

שמעתי לחשושים, שהיו מיועדים אליי.

הם רצו שאני אבוא לשבת לידם.

הם רצו להיות איתי.

לדבר איתי ולהיות בחברתי ולהנות איתי.

החיוך שלי התרחב,

והלכתי לשבת איפה שהכי רציתי.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

מנסה לעצום את עיניה. אבל פשוט לא מצליחה.

עדיין לבד. עדיין רוצה למישהו אוהב.

מסתובבת לצד ימין, ואז לשמאל.

מכווצת את מצחה.

בולעת את רוקה.

מתפתלת מכאב שבכלל לא קיים.

או אולי זאת רק היא.

אולי זאת רק היא שכואב לה. או לפחות ככה היא חושבת.

זאתי שמרגישה את השליליות באוויר.

"זה לא יכול להיות", היא אומרת לעצמה.

עדיין לבד.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

עריכה, 20:45

נמחק. לגמרי.

לא רוצה שכל העולם יידע על הבעיות שלי.

תסתפקו בזה שאני חושבת שבנים זה יותר גרוע מהורים.

מי מבין אותם?

 עד שמישהו יבין אותם, אני כבר לא מתקרבת אליו.

שילך לעזאזל.

שיהיה לכולכם שנה טובה.

לי תהיה כזאת. אני בטוחה.

אל תחשבו על הרע. כמוני.