הספירה לאחור - עד לאופטימיות.

אם נעלמתי, אף אחד כבר לא יחשוב עליי?

אנשים מחייכים. נכנסים ויוצאים מחנויות.

בניינים גבוהים, חלונות מוארים.

מסגרת התמונה בחדר, הדובי שמונח על המיטה בנחת.

הומלסים מסתובבים ברחובות, מתחננים לכמה מטבעות, שיוכלו למלא את החור שכבר נוצר להם בבטן.

אנשים מתעלמים. ממשיכים לחייך, ממשיכים ללכת, רק שהפעם זה יותר מהר.

מגרש חניה. מלא במכוניות צבעוניות. יקרות וגם פחות.

אוטובוסים רצים מפה לשם,

אוספים ילדים לבית הספר, ומבוגרים שממהרים לעבודתם.

נרות על השולחן בבית, ספות רחבות ונינוחות,

רק מחכות לבן האדם המתאים.

רדיו מדבר, על תאונות דרכים, על מפורסמים ששוב עשו את השטויות הרגילות,

ועל מבצעים.

שעון גבוה בבניין, מתקתק, וגם אם נבקש, זה לא יפסיק.

ואני? אני מסתכלת מהצד ומחייכת.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

יותר מדי לחץ. יותר מדי אנשים. יותר מדי דאגות.

יותר מדי מכתבים שמגיעים מאנשים לא מוכרים.

יותר מדי כסף וחומרניות.

יותר מדי קללות, ובעיות.

יותר מדי בכי וצעקות.

אבל למה אני לא חושבת גם על הדברים הטובים?

הרבה מוזיקה. הרבה ריקודים.

הרבה חיוכים וצחוק.

הרבה דמעות של אושר והתרגשות.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

Tired Of Being Sorry

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

כמו שאתם רואים, פוסט חדש.

אני מקווה שהבנתם את הרמז -

אני לא ממש סוגרת את הבלוג.

אז אפשר להפסיק לדאוג,

עבדתי יותר מדי כדי לסגור הכל בבת אחת.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

פעם היו הרבה דברים. פעם זה כל העבר שלך. אבל מה עם העתיד? לשם את לא מסתכלת? העתיד זה העבר שהולך להיות לך.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

השיר נמחק.
. . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

לפעמים אני מוצאת את עצמי בוהה באנשים שאני מקנאה בהם, או שהם נמצאים עם בן אדם שחשוב לי. ממש מול העיניים שלי. ואני לא יכולה לעשות כלום כי אני איראה פתטית.