אז אתמול היה חם וזה אומר שכבר לפני הכל הייתי עצבנית ובלתי מתורבתת. אפשר להגיד שעד רגע הפיצוץ (אליו עוד מעט אתייחס) היום התנהל למישרין - אבל זה יהיה שקר גס. היה יום, איך להתבטא בזהירות - חרא. אריק החליט שהוא לא. לא נועל נעליים, לא בא לחוג מיומנויות קרב בסיסיות, לא נותן לי יד בדרך, לא נשאר על המדרכה, לא מתלבש, לא משתתף ולא איכפת לו מה התוצאות. כשהגענו הביתה כבר הייתי עם לשון בחוץ וזה לא יעיל כי אני לא כלב וכך או כך אני מזיעה כמו שלושה סוורים. תקעתי את שני הבנים מול הטלווזיה והשתדלתי מאוד להיות רגועה ונעימה לסביבה ולהתמקד בהכנת פאד תאי מושקע לארוחת ערב. חמש דקות לתוך הכנת ארוחת ערב פרץ אנגוס בבכי תמרורים שלא נרגע עד שלא סיימתי להכין את האוכל, להושיב אותו בכיסא ולהניח את קערת ההופכין שלו לפניו. אריק הציץ בקערה שלו דחף אותה קדימה והכריז שאת זה הוא לא אוכל. לא הופתעתי. ואז הופיעה פרייה עם מאמא וייק שנשאה שתי מתנות לאריק (שחגג לא מזמן חמישה אביבים) אחת מהן היתה שק איגרוף סטייל נחום תקום, אדום עם ציור של ציפורים זועמות מפורסמות. הסכמתי לנפח אותו וגם הצלחתי במאמץ רב. אבל, וכמו שחיים יבין אומר בצ'יטי, צ'יטי בנג בנג - תמיד יש אבל, פרייה שראתה מולה חפץ אדום, מתנוענע שנועד לאיגרוף ופיצוץ, נכנסה למאניה מטורפת, עטתה זוג כפפות אגרוף (כן יש לה) ודרשה שתורה יהיה עכשיו. מיד. אריק, שבדיוק לקח את הבובה האדומה החדשה שלו לריקוד וחיבוק, סרב - מה שגרם לקרב אגרוף קשה. לא נורא. רק ששניות לפני הבאלגן, קיבלתי את מה שחברה טובה מהתיכון קראה לו החתך הכואב והמשפיל מכולם - חתך נייר. אבל מקרטון שהוא בעצם נייר ערס שזה יותר כואב ויותר משפיל. אני לא רכרוכית, אבל מסתבר שהחתך פגע באיזה מוביל ארצי ותוך שניות מצאתי את עצמי מטפטפת כינרת קטנה ואדומה על כל עבר בעוד שניי ילדים דופקים מכות רצח זו לזה תוך צרחות אימים ונביחות של קטל שאף פעם לא מוכיחה את עצמה ברגעי אמת. רק אנגוס חשב שהכל מאוד משעשע, ישב בכיסאו הרם ולעס נודלס בהנאה. וכאן רבותיי, בא המפץ הגדול.