שם הסיפור: "תמיד ביחד".

שם/כינוי הכותבת: הגר.

מספר פרקים עד עכשיו: 13

רושם ראשוני:  חסר לי התקציר. השם נותן תחושה של סיפור נעורים לעוס (לא בכוונה להשמע רעה, זה באמת שם שמזכיר קצת סגנון כתיבה לגיל הנעורים הצעיר), מהסוג שתמיד יש לו את אותה פואנטה קיטשית שקראת כבר באלף סיפורים אחרים (או סרטים של דיסני). אני מודה שאם לא הייתי צריכה לכתוב ביקורת, יכול להיות שלא הייתי קוראת את הסיפור בכלל - לא כי הוא לא טוב (אני עוד לא יודעת על מה הוא), אלא כי השם מעלה אסוציאציה של סיפור לא מאוד מתוחכם, ובטח שלא מאוד מקורי.

עיצוב: דבר ראשון ששמתי לב אליו (וזה מאוד מאוד הפריע לי גם במהלך הקריאה) היה הצבעים בהם נכתב הסיפור. לכאורה, שחור ולבן הם צבעים ניטרלים, נוחים ואידאלים לקריאה. מה שאנשים שוכחים בדרך כלל הוא שהטריק עובד רק כשהגופן כהה והרקע בהיר, ולא להפך. השילוב של גופן בהיר ורקע כהה כל-כך מאמץ את העיניים, שזה פשוט סבל לקרוא את הסיפור - שוב, לא כי הסיפור לא טוב, אלא כי הצבעים נוראיים (במקרה מצאתי אלטרנטיבה של העתקה לוורד, אבל בתור קוראת רגילה ולא מבקרת, סביר להניח שלא הייתי טורחת לעשות את זה).

דקדוק (כתיב, ניסוח, תיאורים ודומיהם): 

- "הדיבורים של המורה שותפים ומרגישים כמו נצח" - שוטפים. שוטף - זורם, שופע; שנמשך ללא הפסקה.

- "מהגן לכיתה אל"ף לאורך כל בית הספר היסודי, ומהיסודי במעבר לכיתה ט'" - סתם תהיה, למה ציינת את כיתה אל"ף כמילה, אבל כיתה ט' מצויינת באות? אם את רוצה לכתוב משפט כמו "אני יודעת את כל האל"ף בי"ת" אז זה בסדר, אבל אם את מציינת כיתה, צייני אותה באות.

- "...בגלל ששגיא עוזב..." - לא תקני להגיד "בגלל ש". אני יודעת שזה מאוד מפתה ושימושי ביום-יום, אבל אין מה לעשות. אפשר להחליף את מילת הקישור הזו ב: "מפני ש...", "מכיוון ש..." "משום ש..." וכו', אבל המילה "בגלל" לעולם לא תבוא עם "ש..." אחריה (אפשר "בגלל ה"). 

- "...ראו משם הכל; את השכבה שלי, את המדרכה שהובילה אל כיתות י"ב..." - פירוט מתחילים בנקודתיים (:), לא בנקודה ופסיק (;).

- "החברים שלי כבר ישבו בספסלים צועקים ומרעישים כמו שרק הם יודעים ואני התקדמתי לעברם מחייכת קצת." - זה משפט שהייתי ממליצה לפסק. זה לא שלא הבנתי אותו, אבל עדיין. הפיסוק תורם מאוד להבנה של הטקסט. מצד אחד זה יכול להיות: "החברים שלי כבר ישבו בספסלים, צועקים ומרעישים כמו שרק הם יודעים, ואני התקדמתי לעברם מחייכת קצת." (שזה למיטב הבנתי המשפט שהתכוונת אליו). ומצד שני זה יכול להיות: "החברים שלי כבר ישבו בספסלים צועקים ומרעישים, כמו שרק הם יודעים ואני, התקדמתי לעברם מחייכת קצת" - כלומר, החברים שלי כבר ישבו בספסלים שצועקים ומרעישים, ורק הם ואני יודעים שהספסלים צועקים ומרעישים, ופשוט התקדמתי לעברם מחייכת קצת. הקצנה טיפשית לחלוטין, אבל הכוונה ברורה. כנ"ל "למה יש אפונה לא קפואה?" (דוגמא יותר הגיונית) - "למה, יש אפונה לא קפואה?" (הכוונה שלך) או מצד שני "למה יש אפונה לא קפואה?" (למה קיים דבר כזה בכלל? למה שמים סוכר חום בשקית חומה וסוכר לבן בשקית לבנה? למה לאגרטלי פרחים יש צורה של אגס? למה אני כותבת את השאלות הפילוסופיות האלו עכשיו?).

- "תמיד מעלה לה חיוך על הפנים" - בהקשר של המשפט התכוונת לכתוב "לי". כנ"ל "צצילצול" ועוד הרבה. שימי לב לשגיאות כתיב והקלדה.

- "סופשבוע" - אין לי בעיה עם סלנג פה ושם כי הוא באמת מתאים לאווירה הכללית ולאופי של הדמות (ראי הרחבה בסעיף התוכן), אבל הכתיבה עצמה לא צריכה להיות כמו שיחה בSMS, פייסבוק, מסנג'ר וכו'. כלומר, מבחינת תוכן, מלל, הדמות יכולה להשתמש בסלנג כאוות נפשה (טוב, כמעט תמיד), אבל הכתיבה אף פעם לא תעשה בקיצורים. סופשבוע = סוף-שבוע. אם את רוצה להשתמש בזה בכל זאת בזמן שדמות מדברת (כלומר, בציטוט), אפשר לכתוב זאת עם גרש: סופ'שבוע. דוגמאות נוספות: מ'נשמע, מ'עניינים וכו'.

- "כל החברים שלה קינאו בה על כך שיש לה את ההורים שלנו לעצמה ותשומת הלב שלהם מכוונת אליה עשרים וארבע שעות ביממה." - אני לא חושבת שילדים בגיל 4 יודעים בכלל שהם מנהלים קרב על תשומת הלב של ההורים. אולי בדיעבד אחותה הבינה את זה, אבל באותה תקופה לחברים שלה לא היה מה לקנא, כי הם חיו בסך הכל 4 שנים (ובנינו - עד כמה שכל אחד הרגיש גדול ובוגר בגיל 4 - לא הבנּו כלום מהחיים שלנו).

- "שובל ישבה על אחת הנדנדות, מתן בזאת שמשמאלה ועומר בזאת שמימינה, ומסביב עמדו שני אנשים נוספים שלא הצלחתי לזהות כי עמדו עם הגב אלינו. היא הייתה הראשונה שראתה אותנו" - לקח לי כמה שניות להבין מי זאת "היא". תיארת כל כך הרבה אנשים אחרי התיאור של שובל שזה כבר ממש מבלבל. נסי להפוך את הסדר - קודם האנשים שהיא לא מזהה, אחר כך מתן ועומר ובניהם שובל.

- "אז אם חשבת כך- צדקת" - רווח ולפני ואחרי קו מפריד ("אז אם חשבת כך - צדקת").

- "כן, אני רגיל להשלים שעות שינה בזמן שאת מדברת ועכשיו אני כל כך עייף." אמר עומר.

נתתי לו דחיפה קטנה וצחקתי.

"תומי, מה שלומך?" שאלתי אותו.

עומר אמר משהו, היא נתנה לו דחיפה קטנה, ורגע אחר כך המאזכר "אותו" מכוון למישהו אחר שבכלל לא היה בתמונה עד עכשיו. אם זה היה הגיוני, הייתי חושבת שהיא שאלה את עומר (אבל מן הסתם היא לא תפנה לעומר בשאלה "תומי, מה שלומך?"). לפני שאת מצטטת פניה למישהו שלא התייחסת אליו עד עכשיו, צייני את קיומו (נניח: נתתי לו דחיפה קטנה וצחקתי. לאחר מכן פניתי לתום, שעמד לידו...).

- "היא הרימה את ידה וסימנה שנחקה עד שתסיים את השיחה" - נחכה.

- "אמרתי וזרקתי את המחברת אנגלית שלי הצידה" - מחברת האנגלית. למרות שהדמות שלך היא בת-עשרה, השפה עדיין צריכה להיות תקנית.

- "נדמה לי שהיא עדיין אוהבת אותו, אפילו עם זה רק קצת" - אם. משום מה הבלבול הזה בין עם בע' לאם בא' הוא מאוד נפוץ. בהזדמנות אעלה פוסט הסבר.

תעברי לפחות פעמיים על הפרקים, וודאי שאין שגיאות כתיב ודקדוק ורק אז פרסמי.

תוכן: 

- האורך של הפרקים לא מוגדר. אי אפשר להכליל ולהגיד שכולם קצרים או ארוכים או במקום טוב באמצע. חלק מהם באמת קצרים ולא מתפתחים מעבר לאירוע אחד ספציפי שהפרק מדבר עליו או שהם פשוט נגמרים מהר מדי, מה שגורם להם להרגיש קטועים (חבל), וחלקם לא ארוכים, אבל מרוב תיאורים, הסברים והתעמקות בפרטים לא מרגישים בחסרונן של כמה פסקות (שזה מראה על כתיבה טובה, רק במבט לאחור רצוי בכל זאת להכניס יותר תוכן).

- השימוש בשפה היום-יומית עשוי טוב מאוד. כלומר, אף על פי שזה עדיין סיפור והוא צריך להיות כתוב במשלב לשוני בינוני לפחות, הסלנג לא מפריע. הסיפור מסופר בגוף ראשון על תלמידת כיתה י' רגילה, עם חיים רגילים וחברים רגילים (חוץ מהעזיבה של שגיא, בינתיים. בכל זאת, קראתי רק את שלושת הפרקים הראשונים), ולכן הסיפור כמעט חייב להיות מסופר במשלב הזה (עד כמה מוזר יהיה לקרוא על תלמידת י' בשנת 2011 שנשמעת כאילו נתלשה מיצירה ספרותית של ימי הביניים?). מזכיר קצת את ליאת רוטנר או שזאת רק אני?

- שמות הפרקים מיותרים, באמת. אם היה לך רעיון גאוני לשם של פרק, משהו ממש פיקנטי (ולא - "האקס", "סוד" וכד' לא נחשבים פיקנטים), או שעוזר לסדר את העניינים ולשים דגש על משהו מסוים בפרק בין כל ההתרחשויות האחרות שבו, אל תעשי את זה.

- הפרק השלישי הוא לגמרי חסר פואנטה. זה בדיוק כמו לתאר בוקר בחיי הדמות לאורך פרק שלם (קמתי, הסתכלתי החוצה מהחלון, הלכתי לאמבטיה, צחצחתי שיניים, אכלתי טוסט עם ריבה, מלפפון, קוטג', גבינה צהובה...), רק קצת יותר מקורי. זה באמת לא משנה מה שלומו של כל אחד ואחד או שאמא של מישהי כועסת שהיא לא אכלה מספיק היום, יכלת לתאר בכלליות שכולם היו מופתעים ונרגשים לראות אותה והיא שמחה והתעניינה בשלומם, באמת לא צריך יותר מזה. עוד נקודה - עד עכשיו היה דגש על העזיבה של שגיא והגעגועים אליו, ודווקא בפרק הזה, שמסופר כולו על שיחות קצרות באותו מקום עם אותם אנשים, ציינת רק פעם אחת את קיומי של ששגיא במפגש. וזהו. ציינת בתחילת הפרק שהוא נוכח, ומאז הוא לא דיבר ואפילו לא שיחק באצבעות. במקום להתעסק בו, התמקדת בהמון דמויות משנה (שזו עוד בעיה - אי אפשר לדעת מי מהדמויות באמת חשובה לעלילה ומי סתם ניצבת, כי התעמקת בכולן. לא יכול להיות שיש 10 דמויות ראשיות, גם אם יש לחברה הזאת "כנופייה" של חברים מאוד קרובים וטובים). הדמות היחידה שה"התעמקות" בשיחה איתה הייתה אולי חשובה היא תום, וזה רק בהנחה שבאמת יתפתח משהו בינו לבין אחותה של הדמות הראשית (אין לדעת - לא קראתי את כל הסיפור).

- סיימתי לקרוא את פרק 13. הייתי שואלת כל מני שאלות כמו מי זה דניאל ומה הוא קשור, אבל מן הסתם הכל בטח מוסבר בפרקים שלא קראתי אז אפשר לוותר על זה. מצד שני, אני לא מצליחה למצוא שום קשר בין שלשת הפרקים שקראתי לבין הפרק הזה. זה ממש כמו לקרוא יומן, שכל קטע בו לא קשור לאלו שלפניו ואלו שיבואו אחריו. אבל זה לא יומן, אז לאן הסיפור מכוון?

סיכום: הסיפור כתוב טוב. כלומר, הוא לא במשלב לשוני גבוה, אבל אף אחד לא ציפה מנערה בכיתה י' לדבר כמו ש"י עגנון. רק שימי לב שאת לא סוטה יותר מדי לכיוון הסלנג. אם הסיפור היה כתוב בתור יומן הייתי (אולי) מבליגה, אבל את חייבת לוודא שהסיפור עדיין ישמע כמו סיפור ולא כמו ציטוט של שיחה בין שתי בנות עשרה. ובכל זאת, הבעיה לא טמונה בצורת הכתיבה. כשקוראים סיפור, הפרקים אמורים להקשר אחד לשני, ופשוט לא הצלחתי למצוא קשר. בשני הפרקים הראשונים היה דגש חזק על שגיא ובפרק השלישי הוא פתאום נעלם. לאן? האם לשגיא יש מטרה בסיפור? בעצם, על מה הסיפור ולאן הוא מוביל? קראתי את שלשת הפרקים הראשונים ואת הפרק האחרון שנכתב בינתיים, והאירוע הכי מסעיר שקראתי היה שולרי מאוהבת בעומר. למה זה אמור להיות כל כך מעורר פליאה? לצורך ההבנה רפרפתי לי בין שאר הפרקים בתקווה שיהיה שם רמז, אבל כל מה שגיליתי היה שולרי כמעט לא מוזכרת שם, בעיקר לא בסיטואציות עם עומר ("זה מה שמפתיע" לא מתקבל, כי אם עד עכשיו לא שמעתי עליהם זה לא אמור להיות ממש אכפת). בכלל, הסיפור כתוב יותר כמו יומן, הוא מספר אירועים רנדומלים שונים וכל קטע בו לא קשור לקודם.

אני לא אגיד שלא נהניתי לקרוא, כי הסיפור כתוב בשפה נוחה ואפילו כיפית. זה מדבר אל רוב הקוראים בגובה העיניים ולא בשפה גבוהה ו"פלצנית", אבל צורת הכתיבה היא לא הכל. כתבי תקציר (זה באמת חשוב), כווני את הסיפור למטרה שלו, לשיא שלו (ואני מאוד מקווה שיש לו מטרה), נסי אפילו לכתוב את סוף הסיפור (בטיוטות כמובן. תתחילי לבנות אותו כדי שיהיה לך נוח יותר לדעת מה אמור לקרות כדי שתגיעי אליו) או לפחות לחשוב עליו ו-ותרי על דברים מיותרים! כלומר, גם אם את ממש רוצה להכניס שיחות סתם בין הדמות הראשית לחברותיה (לא שאני חושבת שיש בזה צורך), עשי זאת בתוך פרק עם מטרה, ואל תהפכי את שיחת החולין הזו למטרה של הפרק. לא יכול להיות שיהיו פרקים חסרי משמעות, חסרי תוכן ממשי. כתיבה טובה לא מפצה על זה, וגם לא התירוץ החוזר של "המתח מתחיל אחר כך". אם נניח העלילה מתחילה בפרק השלישי-רביעי, חברי את כל הפרקים שהיו לפני כן (הם לא באמת ארוכים) לפרק אחד.

הביקורת לא נועדה לפגוע בשום צורה שהיא, אלא רק לעזור. שוב, אני מתנצלת על העיכוב הנוראי בפרסום הביקורת (מוטב עכשיו מאשר לעולם לא?). לכל בעיה, בקשה, טענה, פניה, קשקוש בלבוש, אפשר לפנות אלי למייל [email protected] ואני מבטיחה לענות (יותר מהר משאני מפרסמת פוסטים, זה בטוח).

לא לשכוח להוסיף קישור לבלוג.

שיהיה סוכות שמח!

הלה.