תולעת ספרים אחת.

בני אדם מוגבלים ביותר בראייתם: ראיית לילה אפסית כמעט, ראיה למרחקים קצרים בלבד, אור חזק מדי מסנוור את עיניהם, והם אינם מסוגלים להבחין ביותר משלושה מימדים.

כך כתוב בספר ההנחיה, במילון. כך אמור להיות, אבל אמור זה שם של דג. לאונרד קוסטלו בכלל לא אהב דגים. כל שהוא רצה אי פעם היה עיניים, עיניים רגילות, עיניים של בני אדם, כמו שכתוב במילון:"ראיית לילה אפסית כמעט, ראיה למרחקים קצרים בלבד, אור חזק מדי מסנוור את עיניהם, והם אינם מסוגלים להבחין ביותר משלושה מימדים" אבל עם כולנו הינו ככתוב במילון גוף האדם האינטרו-גלקטי, לא היה  צריך לכתוב אותו. מספיק היה לך לראות אחד וכולם כבר היו מכרייך.

אתם מבינים, הוא רואה בין הצללים, מבדיל המימדים, הוא רואה עולמות מתפוצצים, יקומים מקבילים, אהבות נכזבות, מלכים נופלים וילדים בוכים. וזה, אולי, מה שגם להכל.

אתם מבינים, לאונרד השתגע, לפני כמה שנים, כשזה קרה.

הוא ישב מול הטלוויזיה, צופה במיליון ושלוש תוכניות במקביל, כי הוא בין מימדים, לא יכול היה להבדיל. על כולם הסתכל כשאותה הוא ראה. ילדה עוברת מעולם לעולם, ממראה למראה.  היא נחתה בחינניות במימד הקרוב לנו ביותר-העולם שהדבר היחיד השונה בו, זה לאונרד עצמו, כי שם, אינו צריך לראות את סבל האנושות, את כל אלו רק והעם לא-ים שלאונרד צריך לראות.  שם הוא רק עוד ילד אחד, שאינו רואה את עצמו מיוחד.  

אז לאנורד, פשוטו כמשמעו, השתגע. כי ראה גורלו עם הילדה ההיא, ולא יכול היה לעשות כלום עם העובדה, שבגלל קללתו, עליו לא תגיע אהבה. הוא ישב ובכה ימים כלילות. עד היום. עד הנקודה הזאת.

אשליך מעלי את גלימת שיגעוני,  אתחיל לדבר על עצמי כעצמי. תראו עוד כולכם ששיגעון היה עדיף, על שתחזור לי דעתי, כי עכשיו, אעשה צעד נמרץ. אעלה על הגג, ועשים לכול קץ.

ובעודי נופל למטה, צונח בחן של חבילת שמפו, אני עוצם את עיני.

______________________

תודה לזואי, חברה שלי, על הבטא.