זהו סיפור בהמשכים שאני כותבת ואני מקווה שתאהבו אותו.
אני אשמח לביקורת בונה ולתגובות זהו הסיפור הראשון שאני כותבת, החלטתי שאני רוצה שהסיפור הזה יהיה בסגנון של יומן, קריאה מהנה.
תחילת הדרך...
הלילה היה שקט, באותו הרגע הכל נדם.
הרוחות הפסיקו לנשוב והשמיים לא האירו מכוכבים, האוויר כאילו עצר ואי אפשר היה לנשום.
הרגשתי את ליבי פועם במהירות ,לא רציתי להאמין למראה עיניי, לא רציתי, אך לבסוף לא יכולתי להכחיש. שכבתי על הכביש הקר, מביטה בעיניים דומעות אל אותה מכונית שעולה בלהבות, מביטה איך חיי משתנים בגלל שיקול דעת מוטעה אחד, מביטה על אלו שלא חמקו, אלו שלא שרדו...
קוראים לי לילה ואני בת 12. אני הייתי ילדה ממוצעת שגרה בעיירה ממוצעת, עם אבא והכלב "לגו", אני הייתי מאושרת והיה לי הכול, היה לי, אבל אני שרדתי.
כשהתעוררתי, הרופא אמר לי שאני בת מזל ושפצעי לא קשים כל כך. הידיים שלו היו קרות עם ריח מוזר, היה לו פרצוף נעים ומרגיע. הייתה לידו אישה מבוגרת עם משקפיים עבים ומבט מרחם, היא אמרה שיש לה משהו לומר לי, אבל אני לא רציתי לשמוע. אני צעקתי ובעטתי וקיללתי עד שהיא יצאה מהחדר, לא רציתי לשמוע- לא רציתי! כי אם אני אשמע זה יהיה בטוח, זה יהיה מוחלט, ואת זה אני עדיין לא מוכנה לקבל.
אבי היה ארכיטקט מבוקש, תמיד הייתי קשורה אליו, היינו כמו המבורגר וצ'יפס, כמו ריבה ומאת בוטנים, תמיד הולכים יחד. הערצתי אותו ואהבתי אותו הכי הכי שבעולם.
אבי בנה את ביתנו כאשר הוא התחתן עם אמא שלי, הוא אמר שבפעם הראשונה שהוא ראה אותה הוא ידע שהיא תיהיה אשתו ,חברתו,ידידתו ואפילו אמא לילדיו. הוא בנה לה ארמון כי היא הייתה בשבילו המלכה, מלכת הארץ, העולם, והיקום, שלא היה שלם בלעדיה.
הם דימינו את חייהם כפי שכל זוג מאוהב עושה, הם דימינו בית גדול, משכורות טובות, ארבעה ילדים,שתי מכוניות ואולי חיית מחמד.כאשר הם גילו שאימי בהריון הם היו למעשה הזוג הכי מאושר, כזה אושר רק בני זוג שחלומותיהם מתחילים להתגשם יכולים להרגיש.
אך האושר הזה נקטע בעת לידתי,אימי התחילה לדמם והרופאים, שלא ציפו לזה ,לא הצליחו להציל אותה, זה היה מאוחר מידי והיא נפטרה.
דודתי אמרה לי שאבא נכנס לדיכאון אחרי הלידה שלי , הוא התגעגע לאימא ,הוא פחד, והוא לא ידע מה לעשות כי כל התוכניות שלהם נמוגו, הוא חשב שהם ימותו יחד שלובי ידיים, אך היא נלקחה ממנו מוקדם מידי ,יותר מידי מוקדם.
המשך יבוא....
מקווה שנהנתם.