פרק 1:

 לא הצלחתי להרדם. המחשבות שהתרוצצו במוחי לא נתנו לי מנוח. שכבתי במיטה, המאוורר דלק. התהפכתי בניסיון למצוא תנוחה נוחה לשינה, אך לשווא. עוד יכולתי לשמוע את השפיריות, מזמזמות להן בקול באוויר הפתוח. המשכתי להרגיש את היתושים שהסתובבו להם סביב גופי ועקצו אותי. התגרדתי ולא הפסקתי. הסתכלתי הצידה, בשעון שליד מיטתי הורו הספרות על השעה 02:24. אבל המחשבות עדיין המשיכו להפריע.

לפתע, התחילו דמעות לבצבץ בעיניי. ככה, פתאום. לא יכולתי לשכוח את אותו היום. והטרגדיה שקרתה. לא יכולתי לסבול עוד את הכאב. הדמעות שנאגרו במשך כל ימי העצב, היו חייבות לפרוץ. בכיתי בשקט, שאבא לא ישמע, לא יתעורר. והבכי המשיך, וכך בשקט בשקט, נרדמתי לבסוף.

לא אשכח לעולם את היום בו אבי החליט לפתוח דף חדש. הוא פתח את מפת ארצות הברית וביקש ממני לבחור מקום. כששאלתי למה, הוא סירב לענות. הצבעתי על פלורידה. "תארזי מזוודה, אנחנו נוסעים לפלורידה" אמר אבא. הייתי מוכת הלם. קנטקי היה המקום היפה ביותר. השדות, הטבע, האגמים. היו כל כך יפים. לא רציתי לעזוב. לא רציתי. הרגשתי כאילו עקרו אותי ממקומי.

הגענו לאחר כמה ימים של נסיעה. נאלצתי להפרד מהטבע ומהנוף עוצר הנשימה שבקנטקי. התמקמנו בבית קרוב לחוף הים. גם שם היה טבע, אבל אחר. וגם נוף, אבל שונה מהנוף המוכר. הרגשתי בודדה מתמיד. הרגשתי שונה ומודחקת. רציתי לחזור למולדתי. בפלורידה, הבתים היו צפופים, וכולם באותו עיצוב קלאסי. בכל הבתים ברחוב היו גינות. אך לא גדולות כמו הגינות בקנטקי. שם המרבדים הירוקים ביצבצו בכל פינה. היה את כל המקום שבעולם. יכולתי לרוץ, לקפוץ, לטפס על העצים. כל מה שעלה על דעתי. בגינת הבית החדש הייתה נכנסת פרה אחת בלבד. בחצר האחורית, היה עץ מייפל גדול, שנתן צל רב. שם, היה מקום המפלט שלי. ישבתי בצילו כשהייתי במצב רוח עגום, והוא, עץ המייפל ההוא, החזיר לי את החיוך לפנים.

ביום למחרת התחלתי ללכת לבית הספר. היה נראה כאילו כולם הכירו כבר מקודם. רק אני הייתי שונה. כולם הסתכלו עליי, הצביעו והתלחששו. לא היה לי איכפת. שנאתי את המקום הזה. רציתי לחזור, להיות חופשייה. כשנשמע הצלצול, כל הילדים נכנסו לכיתתם, ורק אני נותרתי בודדה במסדרון, בניסיון לאתר את כיתתי. לבסוף מצאתי אותה. פתחתי את הדלת בהיסוס. כולם הסתכלו עליי כשנכנסתי. המורה ניגשה אליי והציגה אותי "באה אלינו תלמידה חדשה. שמה הוא אמה בל, היא מקנטקי." הרגשתי שסומק עלה בלחיי. התבוננתי בילדי הכיתה. כולם מכירים אחד את השני. "תשבי במקום הפנוי שליד ג'ן, שם" הצביעה המורה על ילדה עם שיער בלונדיני וחלק, שחייכה אליי.

במהלך היום, סיפרה לי ג'ן על עצמה ועל משפחתה. ואני הקשבתי והנהנתי בשקט. הפעמון צילצל פעמים רבות ומורים שונים נכנסו לכיתה. לא יכולתי לחכות שהצלצול האחרון ישמע. בסוף היום הלכתי לי לבד בדרך הביתה. בועטת באבנים שאלתי את עצמי, מה היה קורה אילו הייתי מצביעה על קנטקי באותו יום שאבי ביקש שאצביע על מדינה במפה. אולי הייתי עכשיו מטפסת על עצים. או אולי לא.

היו כל כך הרבה דברים שהייתי רוצה לשנות. לפני שאמא עזבה היינו משפחה מלאה בשמחת חיים. אם לא הייתי מטפסת על העץ ההוא, המשפחה המאושרת שהייתה, הייתה יכולה להמשיך להתקיים. התפללתי שזה יהיה רק חלום רע. אבל זה היה הכל אמיתי.

אמא. היא איננה עוד.

מקווה שאהבתם את הפרק.

תגיבו 3>