בפרק הקודם:

הלוואי ויכולתי להגיד את זה גם לאמא לפני שהיא הלכה. היא הייתה כל כך רוצה לשמוע את זה. אם הייתי אומרת לה את המשפט ההוא, היא הייתה מאושרת. אבל זהו, אני לא אוכל להגיד לה את זה. לפחות לא עכשיו. לפני שנשכבתי לישון, הלכתי עם אבא. ישבנו שנינו על המיטה הזוגית הגדולה. היא נראתה גדולה מתמיד. אבא היה בודד. רציתי לעודד אותו, אבל לא היה לי איך. מה שהלך, אי אפשר כבר להשיב.

פרק 4:

כשהתעוררתי הסתכלתי על השעון. השעה הייתה 04:25 בבוקר. עוד הייתי במיטה הזוגית ואבא שכב לצידי וישן שינה עמוקה. כנראה שנרדמתי והוא לא רצה להעיר אותי. נישקתי את אבא שלי בלחי. נשיקה מתוקה, כזאת שלא שמים לב אליה. לא רציתי להעיר אותו. עברתי אל החדר שלי ונכנסתי למיטה. רציתי לחלום על עולם טוב יותר. על עלם שבו לא מתים, עולם שכולו מלא בטוב לב, ואין אפילו טיפת רוע. עולם שבו אמהות לא הולכות להן כך, ללא אזהרה.

בבוקר התעוררתי ושוב הסתכלתי על השעון. "אוי לא! כבר 08:00! אני אאחר לבית הספר!" צעקתי ומיהרתי לארון לבחור לי בגדים. אבא פתאום צץ ליד פתח החדר ואמר ברוגע "אמה, על תדאגי. מה קרה לזכרון שלך? היום יום שבת". נשמתי לרווחה וחיבקתי את אבא. "מה הייתי עושה בלעדייך?" אמרתי לו. "בואי נרד למטה, אני אכין לנו חביתות" אמר אבא וירד במדרגות, ואני, הלכתי אחריו. שובל של ניחוחות משגעים נישאו באוויר. אבא הגיש שתי צלחות גדולות עם חביתות ו-2 ספלי תה עם נענע.

"למה לא הבאת 3?" שאלתי פתאום. "3 מה?" שאל אבא ועל פרצופו הבעה מוזרה. "3 ספלי תה עם נענע" עניתי והרגשתי שהצבע יורד לי מהלחיים. "למה שאני אביא 3?" אמר אבא מבולבל "אנחנו רק 2". "לא נכון" התווכחתי "אני, אתה ואמא". "אמה, אמא כבר לא איתנו פה יותר" אמר אבא והייתי לי הרגשה שהוא כבר הבין "את תצטרכי להתמודד עם זה חמודה. אני יודע שזה קשה לך לשכוח ממנה, אבל את כבר יודעת שהיא לא תחזור". ופתאום כאילו כלום הדמעות התחילו לזרום ויצרו כמין שבילים בעורי הבהיר. "סליחה אבא, סליחה".

יצאתי החוצה אל עץ המייפל הגדול. שכבתי על הדשא בצילו ועצמתי עיניים. רציתי לנוח מהמחשבות על אמא. המחשבות האלה רק המשיכו להטריד אותי יותר ויותר. כבר התרגלתי לנוף החדש, לריחות החדשים ולצלילים השונים אבל עדיין התגעגעתי לקנטקי, למרות שאבא הבטיח שכל חודש ניסע לבקר את סבא וסבתא בקנטקי. פתאום אבא יצא מהדלת האחורית של הבית אל הגינה עם עץ המייפל ואמר "אמה, טלפון בשבילך".

"הלו?" שאלתי. "היי אמה! מדברת ג'ן" אמרה ג'ן מבעד לשפופרת בקול זרחני. "היי ג'ן" עניתי. "את רוצה שנלך ביחד לחוף הים?" שאלה. "בשמחה באיזה שעה?" שאלתי. "בערך בעוד שעה, שנספיק להתארגן" אמרה ג'ן שנשמעה מאוד מרוצה. "אוקיי, אז נתראה שם בעוד שעה" אמרתי. "ביי!" אמרה ג'ן "ביי" אמרתי וניתקתי את השיחה.

"אבא" אמרתי כשנכנסתי הביתה "אני הולכת לים עם ג'ן בעוד שעה. זה בסדר נכון?" שאלתי. "אני מניח שכן" אמר אבא והרים את עיניו מהספר שקרא. "יש לך בגד ים נכון?" שאל אבא ושם סימניה בדף מסויים בספר. "כן, יש לי" אמרתי. "את בטוחה שאת לא צריכה בגד ים חדש?" שאל שוב אבא, כדי לוודא שבאמת יש לי בגד ים שאני יכולה להשתמש בו והוא במצב טוב. עליתי לחדר ופתחתי את הארון. לקחתי את התיק החום שלי ופתחתי אותו. הלכתי לשירותים והוצאתי משם מגבת נקייה ולבשתי עליי את בגד הים. דחסתי את המגבת לתוך התיק וניגתי לחדר שלי. פתחתי את המגירה שלי והוצאתי את ערכת העזרה הראשונה שלי, למקרה הצורך, וגם אותה שמתי בתיק.

פתחתי את מגירת הנעליים והוצאתי את הכפכפים שלי. פתחתי את הארון. באמת לא חסר לי דבר. לא חסר לי דבר חומרי. מה שהיה חסר לי, היה בלב. בחרתי לעצמי גופיה סגולה ומכנסון בצבע תכלת ולבשתי אותם מעל הבגד ים. ירדתי למטה במדרגות ושוב, מצאתי את אבא קורא על הספה. "אבא אני יוצאת" אמרתי ונתתי לו נשיקה על הלחי. "תעשי חיים מתוקה" החזיר אבא תשובה בעודו שקוע בספר.

יצאתי אל הרחוב והתחלתי ללכת לכיוון הים. הרחוב היה שקט מאוד. זהו לא היה רחוב ראשי, אלא רחוב צדדי. אך לא מרוחק מאוד ממרכז העיר. כשהגעתי לחוף, חיפשתי במבטיי אחר ג'ן. כשראיתי אותה היא ישבה על מגבת והסתכלה על הים. "היי, ג'ן" קראתי. היא הסתכלה סביב עד שקלטה אותי, רצה לכיוונה. "מה שלומך?" שאלתי בזמן שהתחבקנו. "הכל מצויין!" אמרה ג'ן כהרגלה, בקול אנרגטי. "אכלת כבר?" היא שאלה אותי. "לא, הבאתי קצת כסף כדי לקנות משהו במסעדה. את אכלת?" שאלתי אותה. "לא, התאפקתי. גם אני הבאתי כמה פרוטות" ענתה.

ניגשנו אל המסעדה והסתכלנו על התפריט. "אני חושבת שאני אקח סלט ירוק וצלחת צ'יפס" אמרתי בעודי מסתכלת על התפריט. "אני אקח נקניקייה בלחמניה וצלחת צ'יפס" אמרה וניגשה אל הדלפק. "אהה.. אני צמחונית" אמרתי וניגשתי גם אני להזמין בדלפק. "למה?" שאלה בעניין. "בגלל החיות. אני חושבת שיש להם זכויות, בדיוק כמו לנו, בני האדם. והחיות לא ראויות שאנו נאכל אותן. הרי צריך להרוג אותן בכוח בשביל זה, ולמה שנהרוג אותן? הן לא עשו לנו שום דבר רע. רק טוב. בזכות החיות יש לנו חלב, דבש, גבינה ועוד דברים חיוביים נוספים" אמרתי.

ישבנו על המגבות שלנו, קרוב לחוף ואכלנו. ופתאום חשבתי על הארוחה שאכלתי אצל ג'ן ביום שבאתי אליה. אכלתי עוף. ולא שמתי לב אפילו. המחשבות שלי היו במקום אחר. אני חושבת שלא רציתי להעליב את אמא של ג'ן. והעוף אכן היה טעים. אכלתי בשר כל חיי. הפסקת לאכול בשר לפני כ -6 שנים. כשכל הקטע עם אמא קרה. אני יודעת שחיות היו הם דבר מרכזי מאוד בחייה. למרות שגם היא אכלה בשר.

לאחר הארוחה, חיכינו כחצי שעה ואז נכנסנו למים. הם היו קרירים אך מאוד נעימים. שחינו קצת והמשכנו לדבר. הים היה יחסית ריק. היו כמה אנשים בודדים. קבוצת נערים בערך בגילאי ה-18, כמה זוגות צעירים מצטלמים, 2 נשים הולכות לאורך החוף ומספר אנשים במסעדה. "אני הולכת לשירותים וכבר חוזרת" אמרתי לג'ן ויצאתי מהמים. הלכתי לכיוון השירותים בהיסוס. לא ידעתי בדיוק היכן זה, אך לבסוף מצאתי את דרכי.

חזרתי מהשירותים לכיוון המגבות והתיקים שלנו. חיפשתי את ג'ן בתוך המים. אך היא לא הייתה. רצתי עד המקום בו הנחנו את הדברים שלנו ושם מצאתי אותה. שוכבת על הרצפה וליד זרועה שלולית דם. מזל שהבאתי את ערכת העזרה הראשונה. תהיתי מאיפה החתך. אולי אחד הנערים דקר אותה. בחנתי את הסביבה. הנערים כבר לא נכחו.

פתחתי את הערכה וחיטטתי כדי למצוא את היוד, חתיכת צמר גפן ומטלית לחה. מצאתי תמונה של אמא. דווקא ברגע הזה לא רציתי להזכר בכאב ההוא ובאמא. הנחתי את התמונה שלה בחזרה בתוך הערכה ושלפתי מטלית לחה. ניקיתי את החתך. אח"כ הרטבתי את חתיכת הצמר גפן ביוד והנחתי על הפצע. כנראה שזה שרף לה כי היא פקחה מעט את העיניים. "איפה הפלאפון שלך?" שאלתי אותה. "בתוך.. ה.. התא של.. ה.. התיק של.. שלי" לחשה ג'ן. "אל תדאגי" אמרתי לה "אני אעזור לך". מצאתי את הפלאפון שלה וחייגתי לבית החולים.

מקווה שאהבתם את הפרק

תגיבו ליי

נראה לי שהוא יותר ארוך מהקודמים

לא?

3>