בפרק הקודם:

פתחתי את הערכה וחיטטתי כדי למצוא את היוד, חתיכת צמר גפן ומטלית לחה. מצאתי תמונה של אמא. דווקא ברגע הזה לא רציתי להזכר בכאב ההוא ובאמא. הנחתי את התמונה שלה בחזרה בתוך הערכה ושלפתי מטלית לחה. ניקיתי את החתך. אח"כ הרטבתי את חתיכת הצמר גפן ביוד והנחתי על הפצע. כנראה שזה שרף לה כי היא פקחה מעט את העיניים. "איפה הפלאפון שלך?" שאלתי אותה. "בתוך.. ה.. התא של.. ה.. התיק של.. שלי" לחשה ג'ן. "אל תדאגי" אמרתי לה "אני אעזור לך". מצאתי את הפלאפון שלה וחייגתי לבית החולים.

פרק 5:

"שלום, צוות טיפול חירום מה המקרה?" ענו לי בקו הטלפון. "אני וחברה שלי בים, מצאתי אותה שוכבת על הרצפה, מעולפת ובידה חתך" אמרתי בלחץ, "שמתי לה יוד וצמר גפן על הזרוע, איפה שנמצא החתך" סיימתי. "בסדר, באיזה חוף אתן, אנחנו מיד שולחים אליכן אמבולנס" אמרה האישה מבעד לשפופרת. "אנחנו בחוף הוורדים" עניתי במהרה, "תבואו מהר!" אמרתי וניתקתי.

"הם בדרך, מביאים אמבולנס" לחשתי באוזנה של ג'ן, אך כנרא הייתה מחוסרת הכרה כי היא לא ענתה לי. ישבתי לידה כמה דקות, ממתינה לאמבולנס. הפרדתי לאט ובזהירות את פיסת הצמר גפן עם היוד. החתך עדיין דימם. הבחנתי בכך שהחתך היה די גדול, כ-10 סנטימטרים. ניסיתי לתהות מאין צץ החתך. רציתי לשאול את ג'ן, אבל היא הייתה בחוסר הכרה מוחלט. כדאי שאתקשר לאבא, שלא ידאג, אמרתי לעצמי. לקחתי את הפלאפון של ג'ן וחייגתי הביתה. "אבא, רק רציתי שתדע, בשביל שלא תדאג, אני אחזור הביתה מאוחר יותר ממה שחשבתי, מצאתי את ג'ן עם חתך גדול על הזרוע מעולפת בחוף" אמרתי בזריזות. "את צריכה עזרה במשהו? לבוא לעזור לכן?" שאל אבא בדאגה. "לא תודה אבא, להתראות".

בינתיים, האמבולנס הגיע ו2 אנשים בחליפות רופאים יצאו מתוכו וסחבו את ג'ן באלונקה לתוך האוטובוס. אני עמדתי מהצד ובהיתי בהם. "בואי, כנסי לאמבולנס" אמר אחד האנשים. אספתי את החפצים של ג'ן ושלי ונכנסתי לאמבולנס. נסענו כ-5 דקות אל בית החולים ושם אמרו לי להמתין במסדרון. הם נכנסו עם האלונקה עליה שכובה ג'ן לחדר שעל דלתו היה כתוב "מחלות זיהומיות". נבהלתי מהמשפט ההוא. חששתי שמשהו יקרה לג'ן. לפי מה שאני הספקתי לראות, החתך של ג'ן לא היה רק גדול מהרגיל אלא גם עמוק במיוחד.

פחדתי. התחלתי לדמיין כל מיני מצבים בהם ג'ן גוססת ואפילו בחלקם, מתה. זה לא היה ממש חדש לי כל העניין. דמיינתי למשל, את ג'ן יוצאת מהחדר, בוכה ועינייה נפוחות אומרת לי שהרופאים נתנו לה שבוע לחיות. או במקרה אחר דמיינתי את עצמי לבושה בשחור בבית קברות, רכונה אל קבר שעל מצבתו כתוב "ג'ן בירקלי", מניחה זר פרחים ובוכה לי בשקט. אבל למזלי הדמיון הפרוע שלי הלך רחוק מדי, כי לאחר כ-10 דקות יצא הרופא ואמר לי שמותר לי להכנס לחדר.

"מה שלומך?" שאלתי את ג'ן ופתאום הבנתי כמה טיפשה הייתי שחשבתי שהיא עלולה למות. "אני מרגישה יותר טוב עכשיו. שמו לי הרדמה כדי שאני לא ארגיש את הכאבים" ענתה ג'ן בכוחות החלשים שנותרו לה. "אז מה זה החתך הזה? מאיפה הוא צץ פתאום?" שאלתי בסקרנות. "זה היה הדבר הכי מוזר שקרה לי בעולם" ענתה ג'ן ועצמה עיניים בעייפות. "מה קרה?" רציתי כבר לדעת. "כמה שניות אחרי שהלכת התקדמתי מעט יותר עמוק לתוך הים, ולפתע הרגשתי כאב חד בגרוע הסתכלתי מסביבי וראיתי כריש שוחה בכיווני. ניסיתי לברוח אבל כאב לי יותר מדי והתעלפתי. הכריש פגע בי שוב ביאותו מקום והפך את החתך ליותר עמוך ויותר רחב. אחר כך נסחפתי עם הזרם אל החוף, איפה שהשארנו את הדברים שלנו והתחיל לרדת לי דם. ברגע הזה כבר התעלפתי עד הסוף" אמרה ג'ן ואני בהיתי בה בהלם.

כריש? איך הגיע לשם כריש? תהיתי. התחלתי לחשוש מהים. אחר כך כשסיפרתי לאבא על זאת אמר אבא שכריש לרוב אינו נושך בני אדם. הוא מבין בחיות. בעצם, הוא מבין בתחומים רבים. בביולוגיה ימית, בטבע, בבוטניקה וחקלאות ועוד נושאים רבים, לכן הנחתי שהוא צודק. "כרישים מופיעים לעיתים רחוקות מאוד בחופי ארה"ב" הוא המשיך. אני סמכתי על דבריו. כל פעם שאמר לי משהו, הוא צדק. מלבד פעם אחת. בקשר לאמא. הוא אמר לי שהיא תשוב. אך היא לא שבה.

מקווה שאהבתם

השקעתי > תגיבוו

*למרות שזה נראה קצר*

גם בלי קשר תגיבו XD

3>

נ.ב עוד מעט עיצוב חדש

[:

עריכה:

כנראה שהעוד מעט זה כבר עכשיו

מה אתם חושבים על העיצוב?