בפרק הקודם:

כריש? איך הגיע לשם כריש? תהיתי. התחלתי לחשוש מהים. אחר כך כשסיפרתי לאבא על זאת אמר אבא שכריש לרוב אינו נושך בני אדם. הוא מבין בחיות. בעצם, הוא מבין בתחומים רבים. בביולוגיה ימית, בטבע, בבוטניקה וחקלאות ועוד נושאים רבים, לכן הנחתי שהוא צודק. "כרישים מופיעים לעיתים רחוקות מאוד בחופי ארה"ב" הוא המשיך. אני סמכתי על דבריו. כל פעם שאמר לי משהו, הוא צדק. מלבד פעם אחת. בקשר לאמא. הוא אמר לי שהיא תשוב. אך היא לא שבה.

פרק 6:

ביום למחרת התקשרתי לג'ן, לשאול מה שלומה. קיוויתי שהיא תבוא לבית הספר ביום שני. היא סיפרה לי שמשחררים אותה אחר הצהריים ושהיא תצטרך להיות בבית יום אחד לפחות, לכן לא תוכל לבוא לבית הספר. היא אמרה שאכן הנשיכה הייתה עמוקה למדי אך היא תהיה בסדר. עשו לה ניתוח לפני כמה שעות, אבל שמו לה הרדמה ועדיין היא איננה מרגישה כאב, כך היא סיפרה לי. הניתוח הצליח ושמו לה תחבושת בזרוע. למזלה זה לא היה משהו רציני, ואחר כך התברר לי שהנשיכה ההיא שג'ן קיבלה היא אחת החלשות. אבא אמר לי שכרישים יכולים להרוג, ואם ג'ן עדיין בחיים והיא בסדר גמור, כנראה שזה היה משהו לא כל כך עמוק כמו שחשבתי מוקדם יותר.

בוקר יום ראשון עבר עליי בשעמום מוחלט. למרות שקמתי מאוחר מהרגיל ואבא הכין לי חביתיות ולמרות שהייתי כל היום בגינה בצל עץ המייפל וקראתי הרגשתי שחלק שבי חסר. והפעם, אני לא חושבת שהתכוונתי לאמא. ולא בהכרח לג'ן, הרי אותה הכרתי רק כמה שבועות קודם לכן. התכוונתי לאבא, אני חושבת. הרגשתי בודדה למרות שאבא תמיד היה איתי בבית ולמרות שהכרתי חברים חדשים. הבית שלנו היה בודד. ריקני. חסר כל. הוא היה שקט מדי. רציתי אח, או אחות. הייתי קרובה להשיג אחד. קרובה.

נכנסתי לבית לקראת ערב וצפיתי באבא מבשל. "מה קרה?" שאל אבא תוך כדי הכנסת המגש לתנור. "אני.." היססתי, "אני מרגישה קצת בודדה" אמרתי בכנות. "אבל אני כאן איתך, ויש לך חברים חדשים. מה חסר לך?" שאל אבא והתיישב לידי. "לא יודעת" עניתי, "הבית קצת שקט, קצת.. ריק" אמרתי. "אבל אני חושב שזה לא הולך להיות הסוף" אמר אבא. "למה אתה מתכוון?" שאלתי. "הכרתי אישה נחמדה, שיש לה 2 ילדים. אחד בן 8 ואחת קטנה, בת 3" אמר אבא. "באמת?" שאלתי ובאמת הרגשתי שהתחלתי להתלהב. "אתם.. אתה יודע.. תהיו בני זוג?" קיוויתי לטוב. "אולי" אמר אבא והמשיך לבשל.

בלילה אחרי שאכלנו, ואחרי שהתקלחתי, הלכתי כהרגלי אל אבא. "אז איך קוראים לה?" שאלתי. "איך קוראים למי?" שאל אבא תוך כדי קריאה בספרו. "האישה שפגשת. איך קוראים לה?" שאלתי שוב. "אהה, קוראים לה מרגרט, ולשני הילדים שלה קוראים מקס וליבי" אמר אבא. "אני מבינה, הם גרים כאן קרוב?" שאלתי והתחלתי לחשוב שאני נראית חטטנית. "כן, מעבר לפינה, אולי יום אחד נלך לאכול אצלהם ארוחת ערב" אמר אבא. "אולי" אמרתי בלחש, ובתוך ליבי, באמת קיוויתי שכן. לא רציתי שהבית יהיה כך. שקט כל כך. אך יותר מכל לא רציתי שאבא יהיה בודד.

לא אהבתי לראות את אבא בודד ועצוב. רציתי שהוא יתחבר עם האישה ההיא שפגש, מרגרט. אבל מצד שני, לא רציתי שהוא יפסיק לאהוב את אמא. לא רציתי שנשכח ממנה. רציתי שישאר לנו מקום פנוי לאמא. לא רציתי שהבית יתמלא באור, אך יתרוקן מקסם. רציתי שהכל יהיה חלום, ולא מציאות. רציתי שעכשיו פתאום אבא יעיר אותי ויגיד לי בוקר טוב, אנחנו נהיה בקנטקי ואמא תהיה במטבח כמו כל בוקר, שותה את תה הנענע שלה אוכלת עוגיה בשקט ומהרהרת, וחושבת.

הרגשתי רע. הרגשתי אנוכית. כל הזמן הזה רק חשבתי על אמא, התגעגעתי לאמא ולא הקדשתי זמן לאבא. בכלל. הרגשתי אשמה בהכל. אני יודעת שאני לא אשמה באמת. אבל יש לי רגשות אשם. ומה שקרה עם אמא, באמת באשמתי. אני פשוט יודעת את זה. לא משנה כמה אנשים ינסו להגיד לי שלא אני אשמה. ולא משנה כמה פעמים אבא יגיד לי את אותן המילים המנחמות. זה פשוט לא ישנה את דעתי. אני יודעת שאני אשמה. אני מרגישה אשמה. אני אנוכית. לא חשבת על אף אחד, רק על עצמי. רק על מה שטוב בשבילי. ידעתי שאני לא כזאת. אבל ככה הרגשתי באותם רגעים.

בבוקר למחרת צלצל השעון המעורר ב-6:45. פתחתי את הארון והוצאתי מכנס שלושה-רבעים בצבע טורקיז וחולצת טריקו של תלבושת אחידה בצבע כחול. הלכתי אל המקלחת והתקלחתי. התלבשתי, נעלתי את הסנדלים שלי והכנסתי את הספרים לתיק. ירדתי למטה למטבח, לקחתי תפוח ירוק מהמקרר ושמתי בתוך התיק. ישבתי ושתיתי כוס של שוקו. אחר כך לקחתי את התיק שלי אמרתי להתראות לאבא ויצאתי אל בית הספר.

מעולם לא הייתי הילדה הכי מבריקה. גם לא הייתי כל כך טיפשה האמת. הייתי ממוצעת, בינונית. לא מיוחדת, כמו כולם. או לפחות כמו הרוב. ברוב המבחנים הייתי מקבלת 80. ובתעודה רוב המקצועות היו מוטבעים במילה "טוב". אבל זה לא היה איכפת לי כל כך. ולמען האמת, גם לאבא לא היה אכפת מאוד. הוא ידע שאני חכמה ומסוגלת לעמוד במצבים שונים בחוכמה.

כשהגעתי לכיתה הנחתי את הילקוט ליד המקום הקבוע שלי. כבר ידעתי שג'ן לא תגיע. ראיתי את איימי, זואי וביילי מדברים בפינת הכיתה. ניגשתי אליהם השתתפתי בשיחה. ביילי נעץ בי מבטים ארוכים ומלאי משמעות. אינני יודעת מה הוא רצה להדגיש במבטים אלו. הוא הסתכל עליי כאילו הייתי אחד משבעת פלאי עולם. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו מביט בי כך. ראיתי אותו כמה פעמים צופה בי בשיעורי הסטוריה. כנראה שהשיעורים האלו לא עניינו אותו כל כך. אולי כן, אבל אם הוא התעניין בהסטוריה, למה בחר לבהות בי במקום?

כשהגעתי הביתה אבא היה בספה. הוא ישב שם כך סתם. רציתי לעשות איתו משהו. "היי אבא" אמרתי וסגרתי את הדלת מאחורי. "היי מתוקה, איך היה היום?" שאל אבא ובא לקראתי בחיבוק. "היה בסדר" עניתי. לאחר כמה דקות של שתיקה החלטתי להגיד "אבא, אתה רוצה שנצא היום בערב לקניון, להכיר קצת מעבר לקו החוף של מיאמי?". "אם זה ישמח אותך" ענה אבא בחיוך, ואני חושבת שהוא אהב את הרעיון. קצת לצאת מהבית, להתאוורר. אחר כך הלכתי לעשות שיעורים במטמתיקה ובשפה. התקשרתי לג'ן לבדוק מה שלומה, וגם להודיע לה על השיעורים.

ב-18:00 בערב התארגנתי ליציאה. לבשתי בגדים חגיגיים. רציתי לתת לאבא הרגשה שיציאה איתו היא רגע או אירוע חשוב. יצאנו מהבית במכונית ההונדה שלנו ונסענו לכיוון מרכז העיר. כשהגענו לקניון הגדול, חנינו ונכנסנו פנימה. היו המון אנשים והרבה מאוד חנויות מכל הסוגים; בגדים, כלי בית, מסעדות, צעצועים, נעליים ועוד חנויות רבות. נכנסנו לחנויות ואפילו קנינו כמה דברים. אבא קנה לי בגד ים, מכנסי ג'ינס וחולצת טי. רציתי לקנות משהו נוסף, אבל התביישתי. הוא קנה גם לעצמו נעלי הליכה וכמה צמחים לגינה הפורחת שלנו. בדרך למסעדה עצר אבא פתאום. "היי, מרגרט!" אמר וזיהיתי את האישה שתיאר לי ערב קודם לכן. "ג'ק!" אמרה האישה כשהבחינה באבא. "זוהי מרגרט" הכיר לי אבא את האישה "וזוהי אמה" הציג אותי. האישה נראתה נחמדה מאוד. היא התקרבה אליי וחיבקה אותי. הרגשתי שזוהי התחלה של משהו חדש.

אז זהו זה,

עוד פרק.

אני מקווה שהוא באורך מתאים.

ואני מצפה להרבה תגובוות D:

תודה על כל התגובות

שהגבתם לי בפרקים הקודמים.

אין כמוכם (;

בהבייי

3>