ועל פניו הכל בסדר, קמה מכינה לעצמי אוכל מצחצחת שיניים מורידה את הזבל, אפילו ממחזרת בקבוקי פלסטיק. צוחקת, בערב חג אצל המשפחה מהצד של אמא צחקתי הרבה... ורק מגיע הלילה... והכל שוקע ונמוג, כל ה"הכל בסדר" הרובוטי הזה נמחק ואני מתפזרת לאלפי חתיכות ולא יודעת איך לאסוף את עצמי. מרגישה אבודה לא מחוברת, מנותקת לגמרי אם לומר את האמת.
שום דבר לא קושר אותי לחיים ואני לא מצליחה להבין מי אני, למה אני עושה מה שאני עושה.
הכל סימפטומטי ומה מסתתר מתחת? כרגע נראה שכלום אחד גדול. ריקנות. חור שחור.
חיה בשביל אחרים בשביל להבין אותם ולתת להם מקום , לתת להם ליהנות, לתת להם לחוות, לתת להם ולתת ולתת , ואצלי לא נשאר כלום.
אני ענן לא מוגדר מופשט בלי התחלה ובלי סוף בלי גבולות. כלי של היקום, שמתמלא בשביל אנשים אחרים ובסוף תמיד מתרוקן.
כלי של היקום שמשחק למען, ואין לו קיום משל עצמו.
רק כאב
רק כאב שאי אפשר להכיל בשום צורה, אז עדיף להתפזר לרסיסים ולא לאסוף הכל ביחד , לכדי שלם שביר מאוד אחד שזורם בו דם של כאב.
מרחפת נמצאת ולא נמצאת,
אבל עושה, עושה ומתפקדת מכוח האינרציה. לא מרגישה את עצמי, לא מחוברת לא מצליחה להבין מי ומה אני. יודעת הכל אני יודעת בראש. אבל לא מצליחה בשום פנים להתחבר לעומק.
שאלוהים יעיד שזה הדבר הכי כן שכתבתי מאז היוולדי.
(ואני לא אדם מאמין, אבל לא באמת יודעת מה אני כן)
בוכה וכואבת על ילדה קטנה שהייתי שהיו בשבילה תקוות וחלומות כואבת על הקיום השיקרי והשברירי של האנושות, ועליי שאף אחד לא מצליח להבין אף פעם מה אני באמת ומה באמת נועדתי להיות. אף אחד לא מבין את העוצמות. את מה שאני מביאה. כולם מנסים לסדר את זה בתבניות שלהם ולתעל את זה למקצוע. אף אחד לא נותן לזה להיות פשוט מה שזה. להיות פשוט מי שאני. שזה לא הרבה אני, אבל הרבה אהבה והרבה מקום לאחרים שנועד להתמלא הרבה. ותמיד יש עוד מקום. אף פעם לא נגמר. אבל מה שהוא אני עובר תקופה של הסתגרות וכל הנתינה מתקבעת על המוכר, שזה גם הרבה, אבל לא מצליחה לפתוח את עצמי למקומות חדשים. אולי לא רוצה. אולי אף אחד לא שואל אותי מה באמת יהיה הכי טוב, לא שיש אפשרות לתת לי את כל המקום שאני צריכה כדי להחזיר לעולם את כל מה שאני יכולה... אבל אולי יום אחד...
נקודה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
