היי כולם...זהו הבלוג הראשון שליי...
אתם מכירים תהרגשה הזאת שאתה חייב לספר למישהו משהו לא משנה מה אתה פשוט חייב להוציא את זה ולהגיד מה שיש לך להגיד?!...אבל אין למי להגיד...אז אתם לא לבד ..זה קורה לי הרבה זאת אחת הסיבות שהחלטתי לפתוח את הבלוג הזה...
הסיפור בבולג יהיה סופור אמיתי בחלקו...השומות בדויים ומומצאים אך זהו הסיפור שלי(שוב..בחלקו)..אני מקוה שתהנו ותגיבו ליי בבקשה
אז..ככה..
יום ראשון כיתה ז' בית ספר חדש מורים חדשים ילדים חדשים ואני לבד את החברים הבאמת טובים שלי עזבתי .ההסעה מגיעה הבטן מתהפכת והרגשת הבחילה גוברת בכול ק"מ שעובר...נכנסתי לכיתה והיה בלגן גדול לא הבנתי איפה אני נמצאת מי האנשים ומה עושים ...המורה נכנסה לכיתה ואומרת (כמו כול המורות ביום ראשון בבצפר)..."בואו נשחק משחק הכרות" היא חלקה אותנו לזוגות של ילדים שלא מכירים..(אופס שחכתי לומר זה היה מיזוג של שני בתי ספר)..אני ישבתי אם עמית עמית ילד קטן אם שער קצר והרבה סיפורים..המורה נתנה לנו חמש דקות לספר אחד לשני סיפור מהילדות ובסוףף כול אחד צריך לספר לכתיה את הסיפור של בן זוגו...הוא היה כזה חמוד ומקסים...זאת היתה התחלתה של ידידות נהדרת אני שמחה שזה קרה...:)
אחרי כמה ימים גיליתי שעמית הוא החבר של הילדה הכי מעצבנת בשכבה...הילדה שכולם אוהבים ...היפה והמתוסבכת
חזרתי הביתה קצת מתוסכלת עוד פעם זה קורה לי עוד פעם אני מתחילה להרגיש דברים לאנשים הלא נכונים למה למה זה תמיד קורה??..!!..סיפרתי לאוחת שלי שאני מספרת לה הכול..היא אמרה שחברה זה לא קיר ואפשר להזיז אותה חח קצת בעיה במקרה שלי (למי שלא הבין היא לא הייתה הילדה הכי רזה)...
כמעט חודש לאחר תחילת הלימודים אני ועמית בקשר די טוב... בהפסקה חמש דקות לפני הצלצול ראיתי את עמית יושב בצד לבד..הלכתי עליו ושאלתי אותו מה קרה ...הוא החזיק לי את היידים ואמר לי בשקט דנה עזבה אותי ...ניסיתי להסתיר את החיוך ולשים על הפרצוף הבעה רצינית..אחרי כמה שניות שאלתי אותו..מה?!?..למה??..מתי??..בתוכי רציתי לצעוק...יששש=]..
קיוויתי שהוא יבחין בי מעכשיו ושהוא יפסיק לחשוב על דנה ...אבל מה שקרה לא היה נחמד בכלל!!..אחרי כמה ימים או שבועות אני כבר לא זוכרת הוא התקשר אליי אני הייתי בשוק בהתחלה ולא ממש ידעתי מה להגיד לו...עניתי ובקול שקט וחביב הוא אמר שאנחנו צריכים לדבר...הלב דופק אני מתחילה להזיע אופס שחכתי לנשום...נשימה עמוקה והינה זה בא.."אני אוהב אותך"...
שתיקה מביכה של כמה דקות ופתאום זה פגע בי כמו להתנגש במכונית חזיתית ...הוא לא באמת אוהב אותי ...הוא רק חושב שהוא אוהב אותי כי הוא עוד לא התגבר על דנה ...לא ידעתי מה להגיד אז אמרתי לו שהוא לא מכיראותי מספיק זמן ומספיק טוב בשביל לאהוב אותי ..(טיפשי נכון?!..)...אבל צדקתי אחרי יומיים בערך דיברנו באיסיקיו והוא אמר לישהוא לא אוהב אותי ושהוא מבולבל...
ואחרי זה לא ממש דיברנו...
עברו חודשיים בערך של דיכאון ...החברים הלא חברים אמתיים שלי אפילו לא שמו לב שאני בדיכאון הם אמרו שאניתמיד ככה אז זה לא חדש להם...
נמאס לי לראות אותו אם אנשים אחרים לראות אותו שמח ומאושר צוחק ומחייך בזמן שאני יושבת בצד ובוכה על מר גורלי..המשכתי האה אבל האהבה שלי עליו רק גברה לא משנה מה ניסתי לשכוח וכמה ניסיתי לחפש בו את כול הדברים הכי רעים שיש בבן אדם..כול מה שמצאתי..אהבתי..
המורה הושיבה אותי ליד החבר הכי טוב שלו ואני הייתי מאושרת סוף סוף הוא החזיר לי את החיוך לפנים...הוא כזה מצחיק ויפה...אחח...אני צוחקת ומדברת איתו ופתאום אני קולטת בזווית של העין את עמית מסתכל עליי...אולי לא הכול אבוד אולי בכול זאת הוא מרגיש משהו?!...
סוף שנה חזרנו לדבר אבל פחות הרגשות שלי כלפיו לא נעלמו הם רק גברו והחופש הגדול הגיעה...
זה היה סיכום קצת על כיתה ז' בפרק הבא יהיה פירוט רחב יותר על כיתה ח' ...מה קרה בכיתה ח' תצטרכו לחכות לפרק הבא...רמז קטן...הקשר מתחזק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
*_*ילדה אבודה*_*