סיפור קצר. פרי עטי, כרגיל.

השעון המעורר השחור צפצף בעצבנות, מכריח אותי לקום. הרמתי את עצמי בקושי והתארגנתי לעבודה. עוד יום שגרתי, הנחתי.

יצאתי מבעד לדלת ביתי, הולכת ברגל לרכבת התחתית ושותה במהירות את הקפה שלי. הגעתי לשם במהירות.

בכל מקום הלכו אנשים; ילדה קטנה בעלת סרט ורוד בשיערה הכהה משכה בשמלתה היוקרתית של אמה והצביעה לכיוון חנות צעצועים קטנטנה. האם הנהנה בחיוך והן הלכו לחנות. במקום אחר ראיתי גבר זקן חסר-כל נשען על קיר מבטון, מדליק סיגריה זולה ומתעלם מהמבטים הלא נוחים שאנשים שעברו על ידו נעצו בו. ממרחק של כמה מטרים מאותו גבר ראיתי אב עצבני עם עיניים שטופות דם סוטר לבנו הקטן והשמנמן שבכה ובכה. לאחר מכן מבטי הוסט אל עבר אומנית צעירה, בת 20, לא יותר, שלבשה סרבל ג'ינס מלוכלך וציירה גרפיטי על קירות ועל הרצפות מלאות האבק. על קיר אחד בצד נשענו נער ונערה, מתנשקים בעדינות ומלטפים אחד את השני. הבטתי בהם ושמעתי אותם מדברים.

"שנלך אליי או אלייך?" שאל הנער.

"בוא נסכם," אמרה הנערה והיטיבה את משקפיה על אפה הסולד, "שאני אלך אליי ואתה תלך אלייך," אמרה הנערה בתבונה ובקול מעט נעלב, ועזבה את הנער לבדו.

"לעזאזל!" קילל הנער בכעס ובעט באבן מזדמנת.

הלכתי כמה מטרים קדימה, דוחה בנימוס נער איטלקי שניסה למכור לי ורדים אדומים בעזרת חנופה ומחמאות, וממשיכה ללכת קדימה, עוברת יצורים מוזרים ומשונים.

נערה צעירה עם פנים נאות, שיער קצוץ ועיניים כחולות מחשמלות החזיקה גיטרה ישנה וניגנה עליה בעדינות בעודה שרה בקול מתקתק;

"Little darling, it's been a long cold lonely winter, little darling, it feels like years since it's been here. Here comes the sun, here comes the sun, and I say it's all right…"

קולה ליטף את אוזניי בעדינות, והפסקתי ללכת. בינתיים כבר הספקתי להמציא לה סיפור על כך שהיא ברחה מהבית, גילחה את ראשה ולבשה סמרטוטים, הכול כדי שלא יזהו אותה. המצאתי סיפור על כך שהפרידו בינה ובין אהובה רק בגלל שהוא לא היה עשיר מספיק, והיא אהבה אותו עד כלות נשמתה, וכדי להוכיח להוריה שהאהבה שלהם היא אהבת אמת והיא בשום פנים ואופן לא מוכנה שישלטו בה כך, היא בורחת מהבית. כמובן שדבר מכך לא אמיתי, אבל מאז ומתמיד המצאתי סיפורים לאנשים שראיתי ברחוב. דבר זה היה מוזר למדי, כי כך בדיוק גם סבתי, זיכרונה לברכה, עשתה במלחמת העולם השנייה. היא הייתה חייבת להישאר בבית כל הזמן והדבר היחיד שהיא יכלה לעשות כדי לא להשתגע היה להסתכל מבעד לפתח קטנטן בחלון ולראות אנשים עוברים ושבים- ולהמציא לאנשים הללו סיפורים וחיים שלמים. הכל מדמיונה הפורה.

הסתכלתי שוב על הנערה בעלת העיניים הכחולות, שכבר הגיעה לסוף השיר, בעוד שאני חשבתי כיצד נערה שחייה כל כך בשפל מסוגלת לשיר שיר אופטימי שכזה. כעבור כמה שניות הנערה סיימה לשיר את השיר והחליטה לשיר את "Roxanne".

סובבתי את ראשי, והבחנתי באישה נאה במיוחד. היא לבשה שמלה אדומה וקצרצרה, בעלת מחשוף עמוק במיוחד. האישה עמדה אל מול גבר בעל חליפה כחולה וכהה שנראתה יקרה. הוא ניגש אליה והתקרב.

"כמה?" שאל הגבר בשקט והעביר את אצבעותיו בשיערו העמוס בג'ל.

"מאתיים דולר מינימום." אמרה האישה.

"אני יכול להשיג בפחות בצומת מדיסון," אמר הגבר.

"תאמין לי, לא סתם לא הלכת לצומת מדיסון." אמרה האישה, "ואתה לא עושה לי טובה. יש בחור שמחכה מאחורייך," אמרה והצביעה על הבחור הצעיר שעמד כמה מטרים מאחוריי הגבר בעל החליפה, "אז אתה רוצה להיות לקוח או לא?"

"זה מאתיים דולר!" התלונן הגבר.

"וזה שווה כל סנט. אתה רוצה בילוי טוב או לא?" אמרה האישה בחוסר סבלנות.

"חרא!" מלמל הגבר, "אח, בסדר!" נכנע הגבר, הוציא את ארנקו מכיסו והושיט לאישה בגסות כמה שטרות ירוקים.

"תודה רבה," חייכה האישה והכניסה את השטרות למחשוף בחזה שלה. "שנלך?"

הגבר הנהן ושניהם הלכו לשירותים הקרובים.

הסתכלתי עליהם לרגע, ואז הלכתי קדימה.

ממרחק מסוים קלטתי גבר שהיה מוכר לי להפליא. במשך דקה ארוכה התנהל ריב בתוך הראש שלי אם זה היה מי שחשבתי שהיה שם. ואז, לבסוף, קלטתי שזה הוא. הייתי בשוק מוחלט ורגליי עצרו את הליכתן.

הוא עמד שם, שאנן ונינוח, ואני עיכלתי את העובדה שהאדם ההוא, שגרם לי לכל כך דברים, נמצא במרחק של מטרים ממני. הכרנו עוד בגן, כבר אז הוא אהב להתעלל בי. אם זה היה בהערה מרושעת או בדחיפה מכאיבה וגסת-רוח. עלו בראשי כל כך הרבה זיכרונות; איך הוא היה מפיץ עליי שמועות או מסכסך ביני ובין חברותיי.

כשהיינו בכיתה ו', רבתי עם חברה שלי בגללו. הוא סיפר לה אלפי שקרים עליי. הוא אמר לה שאני שונאת אותה, שאני מרכלת עליה. הוא אמר לה דברים כה איומים עליי, והיא האמינה לכל מילה שלו, ובגללו הפסדתי חברה.

ביום קיצי אחד, אני זוכרת זאת בבהירות, כשהיינו בכיתה ז', הוא גרם לכך שיטילו עליי חרם. הוא סיפר לילדה מקובלת אחת שאני מאוהבת בחבר שלה ושאני מתכננת לגנוב לה אותו. שבוע לאחר מכן כבר היה מוטל עליי חרם. נכתבו עליי קללות ושקרים בקירות שירותי הבנות, כשחזרתי מההפסקות ילקוטי היה תלוי על התורן של דגל בית הספר, חפציי נגנבו או הושחתו. חיי הפכו אומללים. הוא אהב לראות אותי סובלת, אף על פי שמעולם לא נתתי לו את התענוג לראות אותי בוכה. הוא המשיך לאמלל אותי שנים רבות לאחר מכן.

יום אחד, בכיתה ט', המורה לספרות הצמידה אותנו יחד בשביל עבודת הגשה. ביקשתי וביקשתי, אך המורה לא הסכימה לבקשתי לא לעשות את העבודה איתו. רק המחשבה שאני אצטרך להיות איתו באותו חדר מחוץ לבית הספר, ועוד לכתוב איתו עבודה, גרמה לי לבחילה. אני זוכרת, בנוסף, את היום שבו החלטנו להתחיל ולסיים את העבודה. רק שנגמור עם זה, אני זוכרת שחשבתי. הגעתי לביתו.

הוא היה קר כרגיל, ואני המשכתי לתהות מה אי פעם עשיתי לו, שגרם להתנהגות שכזו מצדו. לא מצאתי תשובה.

העבודה הייתה כבר חצי כתובה, ולאורך כל הזמן הוא התנהג בצורה משונה. הוא היה מוזר מאוד, בקושי מביט ישירות בעיניי, מתחמק ממבטי.

"מה קרה?" שאלתי אותו.

"כלום," הוא אמר, ושמתי לב שהוא מדוכדך.

"בגלל 'כלום' אתה כזה מבואס?" שאלתי.

"אני..." הוא מלמל ולראשונה שמעתי רעד בקולו, דבר שמעולם לא קרה קודם לכן.

"הכול בסדר?" שאלתי אותו, שמה ידי על ידו. הוא הישיר אליי מבט. עיניו הירוקות מעולם לא הביטו בי ככה, לא מבט כזה.

"לא," הוא אמר. "אני לא יודע מה לעשות,"

"בקשר למה?" שאלתי אותו.

"בקשר... ל... אני לא יכול להגיד לך. את, ילדים כמוך, הם בחיים לא יבינו. את מהאנשים האלה- שלא משתנים." הוא אמר בגועל והזיז את ידו מידי.

"יבינו מה?" שאלתי בעצבנות מעטה.

"איך..."

"איך מה?!" ממש כעסתי, "איך מה?!"

"איך," הוא אמר, "איך מתמודד ילד מוכה עם החיים שלו."

והוא סיפר לי. לאט, אבל הוא סיפר לי. איך כשאביו חוזר מעבודתו הוא מקבל את המכות היומיות שלו. איך פעם אחת הוא התעלף מרוב מכות רצח חסרות רחמים מאביו, ואיך הוא כמעט מת. והעובדים הסוציאליים לא שמו לב לדבר, אף פעם. הם לא ראו את העצב בעיניו, אותו עצב שאני ראיתי באותו יום. ועיניו היו כה נוגות, שאני רציתי לבכות בעצמי. ופשוט לא יכולתי להאמין למה שקורה לי. אותו ילד שהשפיל אותי מהרגע הראשון שבו ראה אותי, רק עשה זאת משום שהיה חייב לפרוק את עולו על מישהו. ואני הייתי בסביבה.

הוא גם סיפר לי שאביו רצח את אמו, לאחר שגילה שבגדה בו. כשמשטרה הגיעה אביו העמיד פנים והציג הצגה שלמה על כמה אהב אותה, ועל כך שמותה היה בעצם תאונה ולא רצח. הוא סיפר לי על האיומים של אביו, על כך שאם הוא יספר משהו על המכות הוא ימות. הוא סיפר לי הכול.

"חייבים לעשות משהו," אמרתי בדאגה.

"לא!" הוא אמר, וראיתי בעיניו את הבהלה.

"אבל – "

"לא!" הוא צעק, "אם את תעשי משהו, אני נשבע לך שאני אהרוג אותך!" הוא צעק עליי.

"תירגע," אמרתי בשקט וחיבקתי אותו. אני לא יודעת מאיפה צצו לי הכוחות האלה לחבק אותו ככה. הוא הרי שונא אותי ואני אותו, זה מאז ומעולם היה ככה.

שמעתי אותו מתייפח על כתפי.

"יהיה בסדר," אמרתי והתנתקתי ממנו.

הבטנו אחד לשני בעיניים. בחיים לא הייתי כל כך קרובה אליו.

התנשקנו. אני לא יודעת איך, אני לא יודעת למה, אבל זה פשוט קרה. התנתקתי ממנו.

"אני לא יכולה," אמרתי לו בעדינות.

"שיהיה," הוא אמר בקול קר.

"אני אעזור לך לצאת מזה,"

"לא צריך. אם את יכולה ללכת עכשיו, יש לי דברים לעשות," הוא אמר בנימוס מעצבן.

"כן," אמרתי בשקט ומצאתי את עצמי עומדת על מפתן הבית.

"שלום," הוא אמר, שלחתי לו מבט אחרון והוא סגר את הדלת.

הוא המשיך להתעלל בי ביום למחרת כאילו דבר לא קרה. הדבר הכי נורא שעשה, היה להיות החבר של החברה הכי טובה שלי. רק בשביל לעצבן אותי. לא יכולתי להתאפק ואמרתי לה את זה, וככה, בדיוק לפי תוכניתו, היא כעסה עליי כל כך, עד שניתקה את החברות בינינו. והכול היה בגללו. הוא המשיך להתעלל בי בכל דרך אפשרית. וכך זה נמשך. עד למסיבת הסיום. אני זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול.

"מה קורה, יפה אחת?" הוא אמר לי, כולו שתוי.

"אני בסדר," אמרתי ומיהרתי להתרחק ממנו.

הוא עצר אותי.

"את מותק את, פשוט מותק..." הוא אמר והביט בי, מצמיד אותי לקיר מזדמן.

"תשחרר אותי," אמרתי.

"למה?" הוא שאל בקול טיפשי מעט וידיו הונחו על שני דרכי המפלט שלי, "כשכיף לנו ככה? למה?"

"תן לי ללכת," אמרתי.

"לא חבל?" הוא אמר, מצקצק בלשונו. הוא העביר את ידיו על מותניי, עולה ועולה מעלה...

"עזוב אותי!" צעקתי עליו וסטרתי לו.

הוא התרחק ממני, "לא השתנית בכלל, טרייסי. את מהאנשים האלה, שלא משתנים." אמר בלחש, ועזב אותי.

רצתי החוצה במהירות. דמעות החלו מרצדות על לחיי, ולא הצלחתי לעצור אותן. האוויר הצלול גיפף את שערי וגופי, ולא רציתי שהרגע הזה יחלוף. הזמן הקצר ההוא שבו לא חשבתי על אף אחד, לא הרהרתי בשום דבר- הייתי נקייה ממחשבות שגזלו את מנוחתי והטרידו את לבי, שהיה מבולבל חרף כל האירועים הגדולים שחווה.

ובעודי שם, עומדת ברכבת התחתית, תהיתי אם אני אוהבת אותו באמת. תהיתי אם זה לא מאוחר מדי, אם יש לי עוד הזדמנות. ואם הוא בכלל יזכור אותי? הרי שעברו שנים מאז התראינו בפעם האחרונה, באותה מסיבת סיום. ואם הוא זוכר אותי- הוא שונא אותי?

שאלות התרוצצו במוחי ללא הפסקה, מטרידות ומציקות. אני אוהבת אותו? ומה אם כן? אם אני אכן אוהבת אותו הלוא כל מריבותינו הבלתי פוסקות הן חסרות משמעות? הייתי חייבת לדעת אם אני באמת אוהבת אותו. או אם הוא יהיה מסוגל לאהוב אותי, אחרי כל מה שעברנו יחד.

החלטתי לרוץ אליו. רצתי אליו, דוחפת מעט אנשים ומצחקקת כשזקנה ממורמרת צועקת לי "חוצפנית! פרחחית!" היא מלמלה, מזועזעת.

"קפצי לי, פוצית!" צחקתי, מפרה את כללי הנימוס שתמיד שלטו אצלי.

"איזו עזות מצח! חוצפה לשמה!" אמרה הזקנה ההמומה.

התעלמתי ממנה, ורצתי אליו. אל האחד שאני אוהבת באמת. או שלא? עוד לא החלטתי. אבל הייתי חייבת לראות אותו! אולי יקרה משהו בלב שלי אם אני אראה אותו?

רצתי אליו. סופסוף הגעתי אליו. עמדתי מאחוריו, מלאת ציפייה.

"סליחה?" נקשתי באצבעי על כתפו.

הוא הסתובב.

"אני מכיר אותך?" הוא שאל.

"לא, אני מצטערת. זו טעות, חשבתי שאתה מישהו שאני מכירה." אמרתי בעצב, והנה הלכה ההזדמנות שלי לגלות אם זכיתי לאהבת אמת- ועוד מאדם שגרם לי לסבל כה רב.

הבנתי שאני לעולם לא אראה אותו שוב. דמעה קטנה התנפצה על פניי.

"כל הנוסעים לרכבת מספר 3023 מתבקשים להגיע לרציף." אמר קול מונוטוני.

הלכתי לרכבת שלי בכובד ראש, בעוד העצב פועם לי בלב.

הרגשתי אצבע נוקשת על כתפי, והסתובבתי לראות מי מפריע לי בשעת כאבי הלא-מוצדק.

"לא השתנית בכלל, טרייס. את מהאנשים האלה- שלא משתנים."

ושני חיוכים עלו על פנינו, ולבי הפסיק לפעום.

מצאתי אותו.

מקור השראה: חלום שחלמתי.

תודה ל- J ביקורות, על הציון שנתנה לי [89 מתוך 100].

תודה לביקורות, על הציון שנתנה לי [32 מתוך 35].

תודה לבלוג הביקורות הרשמי של ישרא על הציון שנתנה לי [98 מתוך 100].

עד כאן,

רוקסן.