הילדה בעלת עיני השקד החומות התבוננה בגלים המתנועעים בקלילות ובשמש השוקעת, הגלים התנפצו על הסלעים השחורים, והיא הזילה דמעה טהורה על לחייה הורודות, ומחתה אותה. היילי כרעה ברך לפני הים -היא תמיד האמינה שהים מקשיב לה, שיש מישהו שם שעוזר לה לעבור את כל הקשיים, שמגן עליה- והתחננה;

"אנא, בתולות הים, מלכי הים, נסיכים ונסיכות; אל תאפשרו לאמי למות כך. היא תמיד הייתה טובה אליי. היא אהבה אותי, והיא לא רוצה למות. אני מאמינה בכם. אני מאמינה."

שערה השטני כיסה את פניה בעת שבכתה.

לפתע, יד תפסה ברגלה, ומשכה אותה מהסלע השחור שישבה עליו. היד משכה את היילי עמוק לתוך הים הכחול. היד המשיכה לנוע פנימה לתוך הים, ולהיילי נהיה קשה לנשום. לאחר שניות ספורות שחשבה כי היא הולכת למות, לפתע היא הצליחה לנשום כרגיל, בלי כל קושי. היילי הושיטה את ידה הקטנה אל צווארה והרגישה בליטות קטנות.

זימים. חשבה היילי. שערה נע מול פניה והפריע לה לראות. היא לא ידעה כמה עמוק הולכת היד למשוך אותה, שלא לדבר אם היא תצא מכך בחיים. לאחר שנייה בדיוק, היילי עמדה על סוג של במה גדולה, שהייתה חלק מאמפיתיאטרון גדול. מלפניה ניצב גבר עם סנפיר גדול בצבע תכלת במקום רגליים וקלשון זוהר היה בידו. הוא ישב על כיסא גבוה ובתולת ים בעלת סנפיר סגול בהיר במקום רגליים עמדה (או יותר נכון ריחפה, משום שלא ממש הייתה לה את היכולת לעמוד) לידו. היא חייכה חיוך מתוק וחולמני. שערה הבלונדיני ריחף סביבה והיא נראתה כמו סוג של אלה.

"אליזבת, הסבירי לילדה את הנהלים שלנו." אמר הגבר ברוגע לבתולת הים שניצבה לידו.

"זה ליזי, אבא." נזפה ליזי בחיוך ושחתה לעבר היילי. היילי הגיבה בפחד, והתרחקה.

"אין לך מה לדאוג." אמרה ליזי, "אני לא אפגע בך."

היילי נרגעה והתקרבה לליזי. "מה אני עושה פה? מי זה? מי את? מה את?" היילי לחשה לליזי.

"הכול יתברר במוקדם או במאוחר." אמרה ליזי ותפסה בזרועה של היילי והביאה אותה אל המלך, שכנראה והיה אביה של ליזי.

"אני מעדיפה במוקדם." לחשה היילי לעצמה, מבלי שליזי שמעה אותה.

"עכשיו תשתחווי." אמרה ליזי. היילי הקשיבה לה והשתחוותה בפני המלך.

"יופי." אמר המלך. "שלום לך, בת אדם. אני המלך ג'רולד, מלך בני הים. זוהי בתי המקסימה, אליזבת."

"את יכולה לקרוא לי ליזי." לחשה ליזי בחיוך.

"אדוני המלך? אם אפשר לדעת... מה אני עושה פה? מה אתם? למה אני פה?" שאלה היילי במבוכה.

"את לא צריכה לפחד, בת אדם. אני בן ים. ואלו בתולות ים." אמר ג'רולד והביט בעיניו החומות על בתולות הים היפיפיות שנחו להן בשלווה ביציעים הענקיים. אצות ירוקות וחומות ליטפו את תחתית כיסאו הגבוה של ג'רולד.

"למה אני פה?" שאלה היילי שנית.

"את כאן משום שקראת לנו. ביקשת טובה. אנחנו נענים לך." אמר ג'רולד. "אם כך, מה רצית לבקש?"

"אמא שלי גוססת, אממ, ובכן, אני..." מלמלה היילי ופרצה בבכי. דמעותיה לא נראו מתחת למים, אך ראו כי היא מוטרדת.

"הכול בסדר. אנחנו נעזור לך." אמרה ליזי. "נכון, אבא?"

"זה מאוד תלוי, אליזבת יקירה." אמר ג'רולד, "איך קוראים לאמך?"

"לורנה. לורנה ווינברג." אמרה היילי בשקט.

"אביך, ג'ון, במקרה טבע?" שאל ג'רולד.

"כן." אמרה היילי, "איך ידעת?"

"הוא היה חברי הטוב ביותר." אמר ג'רולד, ודמעה קטנטנה ובלתי נראית נפלה מעינו.

"איך? אבל – "

"נכון, אני בן ים. אבל... לא משנה. אסביר לך בזמן אחר." אמר ג'רולד במהירות.

"אז תצילו את אמי?" שאלה היילי בתקווה.

"נעשה כמיטב יכולתנו. זה יהיה קשה." אמר להיילי ולליזי. היילי, בכוח לא מוסבר, עלתה למעלה אל חוף הים.

"אמא! אמא, את בסדר?" שאלה היילי את אמה. לורנה הייתה אישה יפיפייה, אך מאז המחלה הפכה חיוורת. לורנה שכבה במיטה הלבנה וגססה. לורנה השתעלה לתוך מטפחת לבנה, והמטפחת התמלאה בכתמי דם. היא הביטה החוצה, אל חוף הים שנשקף מהחלון שהיה בחדר.

"דוקטור! דוקטור!" קראה היילי מתוך החדר.

גבר בעל חלוק לבן ושיער שיבה לבן נכנס לחדר. הוא בדק את לורנה.

"היילי חמודה, תצאי החוצה בבקשה." אמר הדוקטור.

"לא! אני רוצה להישאר כאן!" התקוממה היילי.

"בסדר. אבל תהיי בשקט."

"בסדר." אמרה היילי והחזיקה את ידה של לורנה.

"יפה שלי... כל כך יפה..." מלמלה לורנה, בעוד שהיילי ליטפה את ראשה ואת שיערה השחור והיפה של לורנה. היילי הביטה לרגע אל החלון, אל הים הכחול. היא נזכרה כשהמלך ג'רולד אמר לה כי יעשה כמיטב יכולתו. כרגע היא פשוט קיוותה שמיטב יכולתו יהיה מספיק טוב.

 "ששש. אל תדברי, אמא. את צריכה כוחות." אמרה היילי.

לורנה צחקה בשקט. לצערה של היילי, צחוקה הפך לשיעול.

"היילי שלי, לא משנה מה יקרה, אני אוהבת אותך מאוד. אני תמיד אוהב אותך מאוד." אמרה לורנה.

"גם אני, אמא. גם אני." אמרה היילי ופרצה בבכי. היא הביטה שוב אל החלון, אל הים.

"גם אני מקווה שהם יעזרו לי." אמרה לורנה, שקראה את מחשבותיה של היילי. היילי הגיבה במבט שואל.

"אני יודעת על המפגש שלך איתם. ועל – " לורנה השתעלה, "על הבקשה שלך. אני רוצה לחיות, היילי. אני יודעת כמה קשה להם. אל תכעסי עליהם אם הם לא יצליחו."

"אבל..."

"אהבה היא דבר קסום." אמרה לורנה בשלווה, "וכך גם הים."

שבעת המילים הללו היו המילים האחרונות שהיילי שמעה מאמה. לאחר מכן לורנה נרדמה, ולתמיד. היא שקעה בשלווה תמידית, וידיה נעשו קרות. היילי פרצה בבכי קורע לב, וחיבקה את אמה תוך כדי שהיא ממלמלת את המילים; "אהבה היא דבר קסום. וכך גם הים." שוב ושוב, ושוב. כי אלו היו המילים המסתוריות, הקסומות, האחרונות שאמרה לורנה, המלאך טוב הלב של היילי. היילי הביטה פעם נוספת אל הים, ואמרה; "אני יודעת שניסיתם. אני לא כועסת."

"אני מצטער, היילי. היא הייתה אישה כל כך – " אמר הדוקטור. היילי עצרה אותו.

"היא הייתה אמא שלי. היא הייתה מלאך תמים ופרח יפיפה שנקטף בטרם עת. זה מה שהיא הייתה." אמרה היילי, וחייכה חיוך עצוב אל הים, שליווה אותה ברגעים הכי קשים בחייה.