אתם מכירים את זה כשאתם מתחילים לכתוב שיר, והוא כל כך אמיתי? ואתם מרגישים שהשיר זה אתם, ואתם זה השיר, ואין שיר שיוכל להיות כמו השיר שכתבתם? ככה אני מרגישה, וכתבתי שיר על אנורקסיה\בולימיה. מחלה נוראה שכולאת אותך, כמו צמח טורף, כמו מלכודת.

-

מראה מנופצת

אל מול מפלצת.

מסתכלת על עיניה חסרות הנחת.

בבואה קפואה וקרה, מתאמצת לחייך.

בבואה דומעת וכורעת ברך,

מקיאה מבול של רגשות לאסלה מטונפת.

בבואה מרגישה כאב מוכר,

בבואה מרגישה סכין ננעצת בפצע שהוחמר.

ולבבואה התעופפו הרגשות הרחק מעבר לקשת בענן,

והבבואה מיותמת עזובה,

והבבואה לא אוהבת את עצמה.

ולבבואה יש אנה –

ואנה מנצחת אותה בקלות יתר.

אנה גורמת לבבואה להמשיך לבכות
עד שלעיניים נמאס להישפך...

"מרחץ דמעות ודמים של העיניים",

כך אומרת הבבואה על הבכי.

"מי שבוכה חלש",

אומרת אנה של הבבואה.

בבואה מפסיקה לבכות,

בבואה קורסת מבפנים,

קירות מתקלפים מול הראי שנשבר לו הלב.

ואנה של הבבואה צוחקת.

ובבואה אומרת בקול נלאה;

"תודה... אנה, תודה...".

אולי הבבואה לא חשה, אבל אנה רעה.

ואנה של הבבואה משחיתה את החיים,

והבבואה אסירת תודה לאנה,

שהיא תעזור לה להיות מלאך.

והבבואה כמו מעין כואב.

המעין כבר לא זוהר ולא צובע את השמיים שהגבול שלהם ברור,

והמעין פוחד מהכול- מאנה שלו, לפעמים.

מהשמש ומחולצות ומסרטי מדידה.

הבבואה עיוורת, סרט אפור קשור לעיניה.

אבל הסרט, יום אחד, יתפורר.

והבבואה תקום בבוקר בלוי

ותבין שאנה לא חברה שלה,

שאנה הורסת ומצמיחה שובע רעיל ובדוי.

והזולת יעזרו, ופסיכיאטרים יסתובבו הלוך ושוב, אובדי עצות...

אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי.

הבבואה נשבתה בקסם הקטלני של אנה,

והבבואה רעבה,

רעבה לאושר.

הבבואה תיזכר איך הכירה את אנה בשדה הקוצים,

ותתגעגע לשמיכת הצמר שאנה לקחה ממנה.

היא תיזכר בקבר הריק שעומד להתמלא.

והבבואה תלך רחוק מדי.

ובבואה נוספת תיעלם בעולם.

אבל הבבואה,

הבבואה הזו,

לא תהיה אני.

מקור השראה; אני.

אהבתם?... תמליצו.

שלכם,

רוקסן.

[שמפחדת שיקיריה ייפגעו עקב המצב בישראל.]