"עוד חג מולד לבדי..." הוא הביט על האח, על להבות האש המרצדות ומרקדות מחול רבגוני. בעודו מסתכל על גביעי הזכוכית הצלולים שהיו מונחים לפי סדר גודל על האח, ראה בבירור את פרצופו, פרצוף בעל קמטים רבים ועיניים טובות, שיער לבן ומועט.

"הזדקנת, דייב." הוא ממלמל לעצמו, מסיט את מבטו אל חלון גדול בעל וילונות כחולים. הוא הזיז את הוילונות מעט, מתבונן חרישית בשלג המכסה בתים רבים, גורם להם להיראות כמו עוגות מצופות סוכר. הוא מסתובב ומאבד עניין בחלון, מסתכל על הסלון הכביר שלו. עץ אשוח בעל ריח טרי עומד בפינה, עליו תלויים כמה קישוטים אדומים וירוקים, וכוכב מוזהב עומד בקצהו.

"עבודה טובה עשתה סוניה," חושב דייויד על העוזרת שלו, שקישטה את האשוח. אחת מהנשים היחידות שבאמת הרגיש איתה בנוח. אחת היחידות שסיפר לה באמת מה עובר עליו ואיך הוא מרגיש, מישהי לנהל איתה יותר משיחת חולין משעממת. לעיתים חשב עליה בצורה רומנטית, אך היה עצלן מכדי לפתח מחשבות אלו. מפסיק לחשוב על סוניה באופן מיידי, הסיט דייויד את מבטו שנית אל החלון. הוא ראה בעיניו העייפות ילד צעיר ואדמוני, שבנה לו איש שלג. הוא הדביק לאיש השלג אבנים מתאימות בתור עיניים ופה, שהוציא מכיסיו, וכרך סביב צווארו הלא קיים צעיף חום וסמרטוטי. הוא חיפש בילקוטו הכחול דבר מה בעוד שדייויד התבונן בו בעניין. הוא הזכיר לו את עצמו מאוד. אותו שיער אדמוני, אותו גובה ואפילו אותו מבנה עצמות. הילד עוד המשיך לחפש בתיקו משהו שדייויד כבר הספיק לנחש מהו. דייויד ניגש למקרר, הוציא ממנו גזר, לבש את מעילו ויצא מן דלתות האחוזה. הוא הילך אל עבר אותו ילד, שבכה מעט.

"אני מאמין שאתה מחפש את זה, בן." אמר דייויד והושיט לעברו את הגזר.

הילד הנמוך שלח חיוך חם אל עבר דייויד. "תודה רבה, אדוני."

"הו, זה כלום." אמר דייויד בחיוך אמיתי, חיוך שלא חייך הרבה זמן. "קרא לי דייב."

"אז עם מי אתה מבלה את חג המולד, דייב?"

"למען האמת," אמר דייויד, "ידידתי, סוניה, נמצאת עם משפחתה החג, ואני חוגג אותו לבדי." 

הוא התאכזב מעצמו.

"זה ממש נורא, דייב!" הילד פער את עיניו בצער כן, "לבלות את חג המולד לגמרי לבדך? זה מאוד עצוב!" 

"אני מסתדר," אמר דייויד בחיוך, "ועם מי אתה מבלה את חג המולד?"

"ובכן, אני חוגג אותו עם ההורים שלי." התגאה הילד.

"הו, והיכן הורייך?" 

"שם." אמר הילד והצביע אל השמיים.

"אני מצטער, בני, אך... אינני מבין." אמר דייויד בבלבול.

"אתה רואה את הכוכבים שם למעלה?" שאל הילד ודייויד הנהן. "יש שם שניים, מאוד נוצצים, אלו ההורים שלי." 

"אז הורייך... למעלה?" שאל דייויד, מפחד לפגוע בנפשו התמימה של הילד.

"כן... לפעמים אני בודד קצת, אבל זה בסדר." אמר הילד באומץ לב. 

שתיקה שררה ביניהם.

"דייב?" שאל הילד בחשש.

"כן, בן?"

"תרצה לבלות איתי את חג המולד?" 

"אני אשמח, בן." אמר וניצת בו ניצוץ של אושר, "אתה יודע? אני מרגיש שאני מכיר אותך ממקום כלשהו."

"אולי הכרנו בגלגולים קודמים. אולי הכרנו פעם שם למעלה, בשמיים." אמר הילד בתבונה, משלב את ידו בידו של דייויד. 

"אולי..." מלמל דייויד. 

"אז אני לא עובר עוד חג מולד לבדי, אחרי הכול." לוחש דייויד בשקט, מחשבותיו נודדות אל הכוכבים.

מקור השראה: מסעות בזמן וחג המולד.