הוא רדף אחריי. הירח הלבן זהר אליי במלואו, קורץ אליי מתוך האפלה. רצתי ורצתי והמשכתי לרוץ. אמא הייתה לידי. רצנו ביחד.

"יהיה בסדר, מתוקי," היא חייכה אליי ועיניה החומות המתוקות הרגיעו אותי מעט.

"הלוואי," מלמלתי, מביט שוב על הירח בתמיהה, וממשיך לרוץ.

איש מבוגר בעל כובע ירוק רץ אחריי ואחרי אמא במלוא המהירות. צחנה של זיעה וסיגריות נדפה ממנו, ועיניו החיפושיות שיקפו אכזריות וניצוץ מרושע. עיניו ננעצו בגבי, לא מרפות ממנו.

פחדתי. הפחד אחז בי ולא עזב לרגע. נשימותיי נהיו מהירות מרגע לרגע.

הגבר התקרב אלינו יותר ויותר.

אמא צעקה לי "יותר מהר!" והגבירה את קצב רגליה.

נשמעה יללה.

הסתובבתי לאחור, מגלה את המחזה הנורא ביותר שניתן לראות.

אמא שכבה על המדרכה הקרה, מעליה פניו הזדוניות של הגבר מחייכות חיוך מבשר רעות. הגבר החזיק מעל אמא מזרק כחלחל. נבחתי בחוזקה, אך הדבר לא עזר. המזרק התקרב אל אמא. התקרב והתקרב...

היא צעקה אליי:

"אני אוהבת אותך, תשמור על עצמך."

הגבר הזריק לאמא את החומר והיא החלה להירדם. היא חייכה חיוך חולמני, אחרון, ומלמלה "בהצלחה, גיבור שלי. תברח, תמשיך לרו..."

וזהו. היא נרדמה לתמיד. לבי נדם. אמא הלכה. לתמיד.

דמעה קטנה וטהורה ירדה במורד פניי, מתיימרת להעציב אותי ככל שתוכל.

הגבר הרים את ראשו והביט בי. הבטתי בו בחזרה, מחוסר חושים לרגע ארוך. היה נדמה כי אני והאדם – לא, הבהמה, – שרצחה את אמא שלי היו היצורים החיים היחידים על פני כדור הארץ. העולם עצר מלכת.

שנאתי אותו.

שנאתי כל מבט שלו, שנאתי את העיניים שלו ואת החיוך שלו שאמר "גמרתי את עבודתי, רצחתי את הכלבה המסריחה ואתה אפילו לא עשית דבר בקשר לזה", שנאתי אותו שנאת מוות. הוא הלך משם, ואני דמיינתי איך יכולתי להציל את אמא.

רצתי אליה בבכי, עומד מעליה. עוד היה על שפתיה את החיוך החולמני והמאושר.

התכרבלתי בפרוותה החמימה, שואב את ריחה ואת צחוקה ואת... את הזיכרונות.

הזיכרונות שהיו לנו ביחד. כשלקחו את אבא למכלאה ואמא שמרה עליי. כשרצתי איתה ביחד, מבלי שאף אחד יעיז אפילו להפריע לנו. זיכרונות כל כך מתוקים שלעולם לא ישובו.

הירח הביט עליי לשנייה קצרה והתכסה בעננים אפורים. גשם החל לרדת.

אלוהים בכה יחד איתי על אמא, אמא שהקריבה את חייה למעני, אמא בעלת הלב הכי טוב בעולם, אמא הגיבורה שלי.

מקור השראה: כלבת הלברדור המתוקה שלי, ניקי.

רוקסן.