משב רוח חד וחורפי התנגש בפניה של אליזבת'. צבעם של הוילונות בהם בהתה נע בין אפור לכחול. רוח הפרצים העיפה את שיערה השחור של אליזבת' לאחור, וקיררה את גופה הבהיר. היא לא ידעה אם תצא מהצרה הזו, היא גם לא השלתה את עצמה.

האיש בעל המסכה האדומה לא חדל ממעקביו אחריה.

פניה החיוורים של אליזבת' נצבעו בגוון כחול בהיר, מחוותו של הירח שחדר דרך פתח החלון. אליזבת' נראתה באותו רגע תשושה למדי, ובזוויות עיניה הצטברו להם מעט כורי שינה, שאותם היא ניגבה באיטיות.

היא שמעה רחש חרישי מאחורי גבה, והספיקה לראות צללית כהה מרצדת על החדר.

אליזבת' הסתובבה במהירות והדליקה מנורה רופפת שנתלתה בביצוע לא מרהיב באמצע החדר. לא נשאר שום זכר לצללית, ואליזבת' הגיעה למסקנה שהיא צריכה להיגמל מהמנהג הברברי של סרטי אימה.

אליזבת' חזרה מעבודתה בשעת השקיעה האדומה. השעה האהובה עליה ביותר, גם הצבע. אליזבת' תלתה את המעיל השחור שלה על מתלה המעילים שהיה עשוי מעץ, והניחה את תיק העבודות שלה לידו. היא נעלה את הדלת, מרגישה בטוחה יותר, חושבת על כך שהפרנואידיות בוודאי עוברת בתורשה. אמא שלה, מישל, התלוננה במהלך שבעה חודשים שאיש בעל מסכה אדומה עוקב אחריה.

פרנואידית, חשבה אליזבת' והתיישבה על הספה המרופטת שלה. ישנה אך נוחה כמו באותו יום שקנתה אותה.

אליזבת' עצמה את עיניה ונחה מעט, בכל זאת, עבר עליה יום ארוך. היא נזכרה בחלומה בראלף, הבחור המסתורי שעובד בשולחן לידה ותמיד נועץ בה מבטים. אליזבת' הייתה בטוחה שזה בגלל שתקוע לה משהו בין השיניים, אך באופן קבוע לאחר שהיה מסתכל בה בתהייה, היא הייתה רצה לשירותים מצוידת בקיסם, ובודקת אם נשארו שאריות בשיניה, מארוחת הבוקר שלה. התשובה הייתה "לא", וכנראה שראלף הסתכל עליה מסיבה אחרת. "אבל מה היא?" מלמלה אליזבת' תוך כדי שינה. לא נמצאה תשובה. ראלף היה בחור אניגמאטי ואדיש, לא היה נראה כי הוא עומד לשפוך את לבו בפניה. היא התייאשה מהניסיון להבין מה עובר על הבחור הזה.

אליזבת' התעוררה מחלום התהייה שלה, והביטה במנורה הרופפת, חושבת לעצמה כי היא צריכה להחליף מנורה.

אליזבת' הרגישה מאחוריה את צעדיו של האיש במסכה האדומה. היא הגבירה את מהירות צעדיה אך פעולתה לא הרתיעה אותו מלנסות ולהשיג אותה. אליזבת' הסתובבה אחורה והאיש נעלם כלא היה.

איך תמיד האנשים במסכות מהירים יותר מאנשים רגילים? חשבה אליזבת' בלבה והמשיכה ללכת אל ביתה. היא הצטערה בלבה שלא האמינה למישל על האיש במסכה האדומה, ופחד ניקר בה.

היא עברה ליד פנס רחוב שחור שכוסה כולו בשלג צח ולבן. אליזבת' ניגשה אל הפנס ולקחה דוגמית של שלג באצבעותיה, וטעמה אותה. כמה שהיא אהבה את החורף, העונה הנפלאה הזו. מישל, אמה של אליזבת', חשבה בדיוק ההפך ממנה. היא תמיד אמרה כי החורף היא עונה מקוללת, שגורמת לתחושת בדידות ומנבלת פרחים, העונה המעצבנת שמביאה לחשוב על כל הדברים שתמיד רצית לעשות, אך מעולם לא הצלחת לאזור מספיק אומץ בכדי לבצעם.

"חתיכת אמא הייתה לי," מלמלה אליזבת' בחיוך קטנטן.

בעיניה של אליזבת' נראה ניצוץ קטן והיא הוציאה פנקס סגול מאחד מכיסי הסוודר שלה.

"לשמוע את השקט הנוקב,

לשמוע את השקט שכואב,

את השקט ששוטף,

את השקט שסוחף.", כתבה אליזבת' בפנקס הסגול. כתיבת חמשירים היה אחד מתחביביה האהובים ביותר, והיא אפילו שקלה לשלוח כמה מהם למוציא לאור. לא שהיא חשבה כי יש לה סיכוי, הרי ישנם אנשים המוכשרים הרבה יותר ממנה, אך היא השתעשעה ברעיון כי יהיה לה ספר משלה. אליזבת' הכניסה את הפנקס לכיס הסוודר שלה, וקמה מן הספה המרופטת והאהובה שלה, והלכה אל עבר המתג, על מנת להדליק את המנורה הישנה. המנורה לא נדלקה.

מעולה, חשבה אליזבת' במרירות והלכה אל עבר החלון ופתחה אותו. שוק ותדהמה עטפו אותה כשמיכה קרה ומעוררת. "מי אתה?" שאלה אליזבת' בשקט, מביטה במסכה האדומה באימה.

"את לא אינטליגנטית במיוחד, את יודעת?" אמר הקול העמוק. בעודו מתכופף על רגליו, על אדן החלון.

"ומאיפה הסקת את זה?" שאלה אליזבת' באיטיות, אחוזת פחד.

"אם הייתי מעוניין בכך שתדעי מי אני, לא הייתי לובש את המסכה האדומה הזו, הלא כן?" אמר הקול העמוק ובקולו נשמעה מעט ציניות דוקרנית.

אליזבת' האדימה.

"מה אתה עושה כאן?"

"את יפה כשאת פוחדת, את יודעת?"

"לך מכאן בבקשה. אני אזמין משטרה." אמרה אליזבת' וניסה בכל כוחה להישמע חזקה ואיתנה [ללא הצלחה מרובה].

"לא, אליזבת' יקירה. אין לך אומץ לזה, נכון?" אמר הקול.

"איך אתה יודע את שמי?" אמרה אליזבת' בבלבול, ובראשה עלו סצנות אימה רבות.

מחשבה חלפה בראשה, למה לעזאזל הוא עונה לי על כל שאלה בשאלה נוספת?

"אמך הייתה אישה כלבבי, היית בהלוויה שלה, ליזי?"

"תפסיק עם השאלות!" אמרה אליזבת' והסתובבה לאחור.

"מה את עושה, ליזי יקירה?" שאל הקול העמוק.

אליזבת' פתחה את כפתורי חולצתה והושיטה את ידה לחזייתה והוציאה משם אקדח קטן.

תמיד צריכים להיות מוכנים.

"הו, אני, איש במסכה אדומה? אני מאיימת עלייך באקדח." אמרה אליזבת' עם חיוך על פניה, מסתובבת לאחור ואוחזת באקדח, מנסה להיות יציבה ככל האפשר.

"חזייה נחמדה, איפה קנית אותה?" אמר הקול העמוק וניכר בקולו שהוא נהנה להביט בחזה של אליזבת'.

"שתוק." אמרה והאדימה. "אני ארה בך."

"לא, ליזי, למה לך לעשות דבר כזה כשכל כך כיף לנו ביחד?" אמר הקול העמוק וקפץ קדימה אל אליזבת', שהתרחקה ממנו.

"תיזהר. יש לי אקדח." אמרה אליזבת' וידה החלה רועדת, ואקדחה נרטב בזיעתה.

האיש בעל המסכה האדומה התקרב אל אליזבת' והביט בעיניה המפוחדות.

"אין לך סיבה להרוג אותי, נכון, ליזי?"

"אל תקרא לי כך. ויש לי מספיק סיבות משלי." אמרה אליזבת' והמשיכה לכוון את האקדח אל בין עיניו של האיש במסכה האדומה.

"כמו לדוגמה?" שאל האיש.

"אתה פורץ לבית שלי, אתה עוקב אחרי!" אמרה אליזבת'. "ואתה בוהה לי בחזה."

"ובכן, מאיפה קיבלת את הרעיון שפרצתי לביתך?" אמר הקול, מתחמק מהאשמה של הבהייה בחזה של אליזבת'.

אליזבת' גמגמה.

האיש בעל המסכה אדומה התקרב עוד, כך שהמרחק היחידי שהיה בינו לבין אליזבת' היה אורכו הקטן של האקדח הזעיר. הוא נישק אותה. חזהו התחכך בחזייתה של אליזבת', שמוחה חדל מלחשוב לרגעים ספורים. או לפחות כך חשב האיש. אליזבת' גרמה לו לחשוב שהיא נכנעה, והצמידה אותו אל הקיר ליד החלון תוך כדי נשיקה.

אליזבת' התנתקה ממנו וכיוונה את אקדחה אל רקתו. האיש חייך אליה חיוך אחרון והיא ירתה בראשו בעת שניסה לפתוח את חזייתה. סילוני דם ניתזו על השטיח הורוד, והשטיח כולו נהפך אדום.

האיש התמוטט ואליזבת' התכופפה מעליו והסירה את מסכתו. בדיוק כפי שחשדה. גופתו של ראלף השרירי שכבה על השטיח שלה, ודיממה עליו.

אליזבת' הביטה על החלון הפתוח ולאחר מכן על השטיח, מרגישה את השיגעון שהחל לזרום בעורקיה.

"תמיד רציתי שטיח אדום."

מחזיקה בידייך הצחורות את הגיטרה,

עם קצת לכלוך בקול,

ועם עצמך את שרה.

וצליל מתמזג ונעלם בחול,

ושוב החיוך הזה, שאוהב לשמוע.

ואת חושבת שהכול בטוח.

ומזוודה של שקרים,

ויד מדממת מחזיקה תפוח,

ושקית של כאבים,

כולם עתידם לטבוע.

ואת מלטפת את לבך,

את המיתר הקרוע שלך,

הפגוע שלך,

הלא - רגוע שלך.

הלהבה מתפרשת על כתפייך,

והיא בוערת.

ובעינייך,

האש לוחשת ואומרת וחוזרת;

"בלי סודות".

הידיים הצחורות, המנומשות,

מלאות בעדינות וקמצוץ של חשש.

לא, הן לא מרפות,

למרות שהירח ללהבה לחש;

"חייב, לפחות לשניות הראשונות".

ואת מלטפת את לבך,

את המיתר הקרוע שלך,

הפגוע שלך,

הלא – רגוע שלך.

ואצבעותייך השקופות רצות,

אל בין המון המיתרים,

ובאופטימיות ובטחון הן נאחזות,

וזורמות בין השריטות המתגלות כנקיקים.

ושוב הרוח הקיצית.

והמנגינה נמשכת,

הפחד מתפוגג בדממה,

כשהשמיים אפלים והלבנה צוחקת,

והעצב הדק נופל בקול חד ומתרסק על האדמה.

והדמעות- מתייבשות מהכרית.

ואת מלטפת את לבך

ואת המיתר שלך שכבר לא קרוע,

הלא - פגוע,

את המיתר הרגוע.

המיתר שממשיך לנוע.

-

מקור השראה; פגישה עם לילך אהובתי החמודה.

אני מאוד מרוצה ממנו וגאה בו, לדעתי זה אחד מהשירים הטובים יותר שכתבתי. (:

אוהבת,

רוקסן.

שיר שנכתב לאור הירח שלי.

-

I will always be with you.

When the stars will fall,

And the blue bright sky will be stained with the pain,

The beating black pain, dark as the smoke of the chimneys,

I will be with you.

And when the sharp wind will cut the air,

And when you'll crack and loose your violet wings,

And you will run through the blind crowd,

And you'll open their white crystal eyes,

I will be with you.

And when you will stand still in front of the hidden fear,

And when the cold fear will stop hunting you,

And when the wolf inside you, will roar at the fear to leave,

I will be with you.

And when you will smell something sweet in the air,

And a warm optimism will fill you,

And the moon light will shine from your smile,

Still, yet, and forever,

I will be with you.

,שלכם

.רוקסן