אתם מכירים את זה כשאתם מתחילים לכתוב שיר, והוא כל כך אמיתי? ואתם מרגישים שהשיר זה אתם, ואתם זה השיר, ואין שיר שיוכל להיות כמו השיר שכתבתם? ככה אני מרגישה, וכתבתי שיר על אנורקסיה\בולימיה. מחלה נוראה שכולאת אותך, כמו צמח טורף, כמו מלכודת.

-

מראה מנופצת

אל מול מפלצת.

מסתכלת על עיניה חסרות הנחת.

בבואה קפואה וקרה, מתאמצת לחייך.

בבואה דומעת וכורעת ברך,

מקיאה מבול של רגשות לאסלה מטונפת.

בבואה מרגישה כאב מוכר,

בבואה מרגישה סכין ננעצת בפצע שהוחמר.

ולבבואה התעופפו הרגשות הרחק מעבר לקשת בענן,

והבבואה מיותמת עזובה,

והבבואה לא אוהבת את עצמה.

ולבבואה יש אנה –

ואנה מנצחת אותה בקלות יתר.

אנה גורמת לבבואה להמשיך לבכות
עד שלעיניים נמאס להישפך...

"מרחץ דמעות ודמים של העיניים",

כך אומרת הבבואה על הבכי.

"מי שבוכה חלש",

אומרת אנה של הבבואה.

בבואה מפסיקה לבכות,

בבואה קורסת מבפנים,

קירות מתקלפים מול הראי שנשבר לו הלב.

ואנה של הבבואה צוחקת.

ובבואה אומרת בקול נלאה;

"תודה... אנה, תודה...".

אולי הבבואה לא חשה, אבל אנה רעה.

ואנה של הבבואה משחיתה את החיים,

והבבואה אסירת תודה לאנה,

שהיא תעזור לה להיות מלאך.

והבבואה כמו מעין כואב.

המעין כבר לא זוהר ולא צובע את השמיים שהגבול שלהם ברור,

והמעין פוחד מהכול- מאנה שלו, לפעמים.

מהשמש ומחולצות ומסרטי מדידה.

הבבואה עיוורת, סרט אפור קשור לעיניה.

אבל הסרט, יום אחד, יתפורר.

והבבואה תקום בבוקר בלוי

ותבין שאנה לא חברה שלה,

שאנה הורסת ומצמיחה שובע רעיל ובדוי.

והזולת יעזרו, ופסיכיאטרים יסתובבו הלוך ושוב, אובדי עצות...

אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי.

הבבואה נשבתה בקסם הקטלני של אנה,

והבבואה רעבה,

רעבה לאושר.

הבבואה תיזכר איך הכירה את אנה בשדה הקוצים,

ותתגעגע לשמיכת הצמר שאנה לקחה ממנה.

היא תיזכר בקבר הריק שעומד להתמלא.

והבבואה תלך רחוק מדי.

ובבואה נוספת תיעלם בעולם.

אבל הבבואה,

הבבואה הזו,

לא תהיה אני.

מקור השראה; אני.

אהבתם?... תמליצו.

שלכם,

רוקסן.

[שמפחדת שיקיריה ייפגעו עקב המצב בישראל.]

תודה, עידן, על הכול. על השיחה היפה הזאת, שעליה מבוסס השיר, ועל הטוב לב והרצון לעזור.

השיר זה אתה, ואתה זה השיר. ועשית את הכול.

-

את, זו עם הבטן הכואבת ממחשבות.

את, זאת עם המבט העצור, העצוב.

קחי לך רגע של מחשבה,

רגע של שיחזור.

יש כאב בסיטואציה, אני מרגיש את זה איתך.

שבילים רבים ניצבים, מבלבלים, לפנייך.

תעקבי אחרי דבריי לך.

תחשבי על גשם,

ועל צחוק מדבק.

צחוק שסוחף אותך לעולם אחר,

לעולם בו אין כאב.

הוא אומר מילים יפות, רומנטיות,

את נשבית בקסמו.

הוא מנשק אותך בעדינות,

בעוד את חשה בחיוכו.

הוא אידיוט לפעמים, אבל בכל זאת-

הוא האידיוט שלך והוא גורם לך אושר.

אתם עוברים למקום אחר, מקום טוב יותר.

אל תטרחי להבין למה, אל תנסי להבין איך.

תתענגי.

שפתיים מתקרבות לנשיקה שנייה, את מזניחה את כל הצרות מאחור,

אין טעם לזכור.

הגשם עוד מטפטף בקלילות, אבל הוא מחמם אותך...

צחוק של ילדים עומד באוויר, את לא יודעת מאיפה,

אבל זה לא חשוב כרגע.

ציוץ ציפורים מצלצל באוזנך,

את לא יודעת איך.

הצחוק של הילדים עם הנשמה הצבעונית מדביק אותך,

ואת גם רוצה לצחוק,

אבל השפתיים... הן כבר התמקמו.

עיניים נעצמות בנחת, בשלווה.

אני לא אגיד כלום עכשיו, אתן לך להתענג עוד כמה שניות,

שניות שירגישו לך אינסופיות...

הבטן כבר לא כואבת והמבט כבר לא עצור.

וכשאלך, תדעי לקחת לך רגע של מחשבה,

רגע של שיחזור?

 -

תודה ל:

שנתנו לי ציון 53 מתוך 60.

רוקסן.

שלמדה על בשרה שיש דברים גרועים הרבה יותר מלהיכשל במבחן בערבית.

הקיסר נשא את עיניו של החלון הגדול, משקיף אל אגם כחלחל-אפרפר בו צפו פרחי לוטוס בצבעי ורוד עד לילך. האגם האהוב ביותר על הקיסר בכל ממלכתו.

כעבור זמן מה, בו בהה הקיסר באגמו, הוא ליטף את זקנו הארוך שהיה קלוע לצמה כסופה.

עיניו – האפורות והאפלות, כשתי סערות מתפרצות – נראו עייפות כמעה, והן נסגרו מדי פעם לרגע ארוך.

הקיסר חשב על חיים חופשיים יותר, בהם הוא אינו מחויב להשתתף בטקסים טיפשיים, חסרי טעם ופרימיטיביים – ושתהיה לו את הזכות להביע את דעתו עליהם.

חיים שבהם הוא מורשה לצאת לטיול ברחבי מדינתו – מבלי ליידע כל אישיות האחראית על בטחונו.

"החיים הטובים," הוא ממלמל בשקט וזורק חיוך נואש אל הפרפר האהוב שלו, הידוע בשמו "הנסיך הקטן", שהיה צבוע בכל צבעי הקשת.

מחושיו הירוקים דמו לצבע המדשאות הענקיות שבחצר המלוכה. הצהוב שבכנפיו הססגוניות של הפרפר דמה לצבע עלי הכותרת של זר החמניות שהיה ניצב באגרטל צבעוני על אדן החלון שהקיסר השקיף ממנו לפני דקות ספורות.

הקיסר אהב את הפרפר אהבה עזה, למעשה, הוא אהב אותו אפילו יותר מאותו עצמו. הקיסר שמר על הפרפר, גידל אותו באהבה, ותמיד דאג שכלובו הכסוף של הנסיך הקטן יבריק.

אך עמוק בפנים, מעבר למעטפת עדינה של הכחשה, ידע הקיסר כי אין דבר הישווה לחופש בו בוודאי חפץ הפרפר. מדי פעם חשב הקיסר איך ומדוע נלכד הנסיך הקטן, אך הניח שהגורם ללידתו הוא העובדה שהנו אחד הפרפרים הנדירים ביותר במדינתו; שכן יופיו עוצר נשימה ויותר מכל – הנסיך הקטן היה אחד הפרפרים היחידים בעולם שבו חי הקיסר – שהיה בן אלמוות.

בעולם הפנטזיה העצום בו שלט הקיסר הזקן היו קיימים שבעה פרפרים בני המוות, חוץ מהנסיך הקטן. שמונת הפרפרים המיוחדים נולדו מתוך שיקוי שהמכשפה סגולת העיניים רקחה, במטרה להישאר בחיים לנצח, אך המכשפה טעתה במרכיב אחד ופיצוץ גדול נשמע במעבדתה, ובאורח פלא, ברגעיה האחרונים של המכשפה (שעמדה על סף מותה שכן חומרים וגזים מסוכנים נפלטו מהפיצוץ), ראתה שמונה פרפרים יפיפיים עולים מתוך הקדרה שלה. פילוסופים רבים שיערו כי מספר הפרפרים הנו דרכו של הגורל להתחכם, משום ששמונה הנו מספר, ברגע שמשכיבים אותו במאוזן, הסימן של האינסופיות.

הגורל תמיד התחכם בעולם הפנטזיה של הקיסר.

הקיסר ריחם על הנסיך הקטן. הוא מעולם לא בחר לחיות כאן, תקוע לנצח.

"בדיוק כמוני," חשב הקיסר בעצב. "גם אני לא בחרתי בגורל הזה."

הקיסר נעץ בנסיך הקטן מבט מרחם, ועקצוץ של מצפון מציק עבר בו.

הקיסר נזכר באמו הקיסרית שלימדה אותו בילדותו כי אין דבר בעולם הישווה לחופש ולתחושה המשחררת שעוברת בך בעת שאתה מרגיש את החירות נכנסת אל כל עורקייך, הדרך בה פתאום נראה כי האוויר נקי יותר.

ובזמן שהשמש נפרדה לשלום מן האפלה, וכוכב ראשון ובוהק הופיע בשמיים, הקיסר הוציא את הפרפר מכלובו ושילח אותו לחופשי.