לא יודעת מה להרגיש,

לפעמים אני חושבת שאני סתם מחפשת מישהו לאהוב ואפילו כבר לא משנה לי מי זה יהיה.

כמה שהוא יהיה גרוע, אדיש, משעמם, או שחצן, אני רק מרגישה את התחושה הנעימה והמוכרת של החום והגעגוע, והיא ישר כמו סם מדליקה אותי ומזכירה לי שאני במקום ה"נכון", כבר עבר כמה זמן בלי ההרגשה והינה מהר היא חוזרת והדרך ממנה החוצה מטשטשת ונעלמת.

אין יותר התרגשות, אין יותר מדי מקום לאכזבות ולעצב, או לשמחה ואהבה מטורפת, כל אלו התחלפו באדישות הקבועה שלי, בריקנות.

כל כך הרבה מילים, מחשבות והתחבטויות שנשארות בפנים, והחוצה יוצא רק חיוך וקול קליל. הכל בסדר, לי כבר לא משנה.

אני כבר לא יודעת אם אני חזקה, או חלשה מדי מכדי להתמודד, למה הלב שלי נשבר ליום ולמחרת אני כבר חזרה בשגרה עם כל החברים שוחכת בכלל איך הוא נראה.

אני רוצה שיהיה לי אכפת, אני רוצה שיכאב לי אם זה לא ילך, אני רוצה לבכות מהבטן כמו פעם.

האדישות הזאת מפחידה היא מלחיצה, אני יודעת שעמוק בתוכי עוד יש רגשות, אני מרגישה אותן, אבל מפחיד אותי להפוך לאחד מאותם האנשים שמסתדרים לבד, מרגישים לבד, ולא צריכים כלום ואף אחד.

זה לא באמת כיף כמו שזה נשמע, אף אחד לא רוצה להסתדר לבד, תמיד תרצה מישהו להשען עליו, מישהו לאהוב, כי הרי אם אתה מצליח להסתדר לגמרי לבד אתה גם תשאר לבדך בסוף הדרך.