Under The Moon Light

אני תמיד חוזרת לבלוג כשאני במשבר.

למרות שידעתי שזה צריך לקרות מתישהו.

לא חשבתי שהיום הזה יגיע...

לקח לי הרבה זמן להקשר, להתאהב.

אומנם לא אהבה ראשונה.

אבל היית חלק בלתי נפרד מהחיים שלי למשך שנתיים וחצי.

עם הזמן למדתי להכיר אותך יותר ויותר.

והכרתי בחור מדהים.

כל כך מבין, תומך בלי סוף.

ניגבת לי את הדמעות ברגעים קשים.

חיזקת אותי.

לא נתת לי ליפול.

אתה חסר.

אני יודעת שזה לטובה.

במקום מסוים תמיד משהו היה חסר.

ידעתי שזה יקרה.

ורציתי שתהיה לי הזדמנות להכיר עוד בנים לפני שאני אעביר שנים על גבי שנים עם אותו אחד

עד שכבר יהיה מאוחר מדי לנסות משהו אחר.

רציתי להיות בטוחה מה יהיה הכי טוב לי.

אבל אני מרגישה שאני בסוף אפסיד מכל הכיוונים.

אני לא יודעת מה יהיה עכשיו.

כל כך קשה לראות בהיר עכשיו.

כל כך ריק לי.

ריק לי בלב.

החיים ממשיכים.

אני יודעת שאני אתגבר.

זה לא לנצח יכאב.

אבל כבר אין לי כוח לזה.

שוב להכיר מחדש.

שוב לפתוח את הלב בפני מישהו חדש.

כל כך קשה לחשוב להתחיל את זה מאפס.

אני מותשת.