יום כיפור עבר מצוין. אני יכולה לומר בכנות שניצלתי את הזמן הזה לשבת ולחשוב על הרבה דברים, כמו מה עושים מכאן ולאן אני מתכוונת להגיע, דברים שעשיתי בסדר השנה, דברים שעשיתי לא בסדר השנה, האם אני עומדת במקום הטוב ביותר בשבילי וכו. הרבה שעות של שקט וחשיבה עשו לי רק טוב, אך אלו לא עברו לפי המסורת הקבועה והמוכתבת.
לפני שאני אתחיל אני רוצה לומר את כל המסביב ואיך הוא נתפס בעיניי.
אני רואה את הגוף שלי כהתגשמות הנפש שלי. אין מה לדבר, ה'אני' שמתבונן החוצה דרך הגוף הוא מופשט. אי אפשר לראות או לחוש במחשבותיי, אי אפשר להתבונן בזכרונותיי ואי אפשר לדעת מה דעתי. הנפש שלי היא דבר מופשט, ממש כמו שאלוהים הוא דבר מופשט. הגוף שלי מבחינתי הוא בסך הכל הכלי הגשמי דרכו אני חווה את העולם הזה, דרכו אני חשה את התחושות הנעימות והפחות נעימות... אבל הוא אחרי הכל רק המתוךן שלי עם העולם. אני צריכה לדאוג לו, לטפל בו ,להתחבר אליו ולאהוב אותו ועד כה אני יכולה לומר שזה מה שאני בדרך כלל עושה. אז בסך הכל, אם הגוף הוא רק כלי ואני עצמי היא נפש מופשטת- מה מבדיל אותי מהיקום? מה עושה אותי קטנה ממנו? אני אחד עם היקום, וגם הסטטוס הגשמי שלי הוא אחד עם היקום. המחשב שאני כותבת בו הוא אחד עם היקום- הכל עשוי מאותו הדבר ומאותה אנרגיה. אני מודה ליקום על בריאת הגוף שלי ועל המקום שאני נמצאת בו, אבל בסך הכל אני לא חושבת שאף אל לא הביא אותי לכאן. אין רוח קודש, אין טוב ורע, אין חתימה טובה או חתימה גרועה ואין גזר דין בסוף חייו של כל אחד- גן עדן או גיהנום.
עכשיו כל אחד מכם שקורא את זה אומר לעצמו שאני חותרת לזה שאני לא מאמינה באלוהים. אני חושבת שזאת הגדרה שנאמרת עם קצת טינה או צרות עין, כי בסך הכל מי שלא מאמין באלוהים הוא בוודאי שחצן שחושב שהוא יודע הכל יותר טוב מכולם. אני חושבת שאני די אבודה בהגדרה שלי ובהבנה שלי, אז אין פה שום שחצנות- פשוט דרך רעננה יותר להסתכל על הדברים. בסופו של דבר, להאמין במשהו גדול ממך- פוטר אותך מאחריות באיזשהו מקום. זה בעצם להגיד "טוב, אין לי לגמרי שליטה על החיים שלי, ככה דברים אמורים לקרות. מי אני שאתווכח עם האל? הוא יכוון אותי בדרכי" וכולי. אני לא מפילה את האחריות הזו על שום דבר. אני שולטת בחיים שלי, אני לא מאמינה בדרך שתווים לי או בגורל שניתן לי- אני מאמינה בכוח שניתן לי מרגע בריאת הגוף שלי ובכוח שלי להשיג את המטרות שלי בלי לבקש את זה מישות גדולה, אלא לבקש את זה מעצמי. אני מודה למשהו כשקורה לי משהו טוב, אני לא יודעת למה. אולי לעצמי. אולי ליקום. אבל לא למה שכולם קוראים לו אלוהים.
זה לא הופך אותי ל-לא יהודייה, כי אני מרגישה זיקה ליהדות. זה חלק ממני, חלק שנולדתי לתוכו ועצם דרך ההסתכלות השונה שלי לא מבדיל אותי מהדת היפה הזו, כי אני אוהבת אותה, אני אוהבת את העקרונות שהיא עובדת לפיהם. אני מתחברת להרבה דברים ביהדות והיא חלק ממני בכל תא ותא בגוף שלי. אמנם, יש דברים שאני לא מתחברת אליהם... מאכלים כשרים או לא כשרים, מנהגים למיניהם ודברים כאלה ואחרים... זה לא שאני אוכלת מאכלים לא כשרים "דווקא", אלא אם מוצע לי משהו כזה ואני רוצה לאכול- לא אעצור את עצמי.
עכשיו איך זה מתחבר לכיפור-
אני רואה את התורה ואת הדת כדבר מאוד יפה. באמת שזה מחמם את הלב ללכת ליד בית הכנסת ולשמוע אנשים מתפללים יחד, וזה יפה ומקסים בעיניי שהדת היא מקור לכוח ורוחניות בשביל אנשים.. כל הסיפור הזה באמת באמת נוגע ללב מבחינת ההתייחסות האישית של אנשים לדת. אבל אני אישית תמיד לקחתי חלק מהמנהגים האלו כעול. אני התבאסתי לצום בכיפור, התבאסתי בכל מיני דברים שנהגתי לפיהם כי "ככה צריך". עשיתי חושבים עם עצמי, מה אפשר לעשות כדי לקחת את זה לכיוון חיובי? החלטתי להציב לעצמי את המטרה של כל דבר ומה צריך לעשות כדי לבצע אותה על הצד הנעים ביותר שעדיין יעלה לי חיוך. ובכן, יום כיפור נתפס בעיניי כיום של טיהור הגוף, טיהור הנפש והמחשבה ומיקוד ופוקוס במטרות, בחיים, בנסיבות ומה עושים כדי לשנות או לשמור ולהעריך את מה שיש. מה אני עושה כדי לטהר את הנפש והגוף? מבחינת הגוף- לצום. וואלה, יש היגיון. מבחינת הנפש- לא לעשות דברים שיסיחו אותי מהחושבים עם עצמי. אז המחשב מסיח אותי, וגם הטלויזיה (למרות שאני כמעט לא רואה), אבל נניח להדליק את האור זה לא מה שיסיט אותי מהריכוז, וגם לא לכתוב. להיפך! יום כיפור הזה היה מוצלח בשבילי בגלל שכתבתי! וגם ציירתי. ישבתי והיה לי דחף מטורף להתחיל ציור שעוסק בשאלה של "מה אני לעומת היקום?" (שאני מאמינה שכשיהייה גמור יהייה אחת היצירות שאני יותר אוהבת..) ובכללי אני חושבת הכי טוב בזמן שאני מציירת. אלו הם דברים שלא מסיטים אותי מהמטרה שלי לכיפור. מבחינתי כיפור הוא לא קרוב אפילו לאמרה "ועיניתם את נפשותיכם" כי אני לא רואה שום סיבה לעשות שטות כזו.
טוב ורע נתפס מבחינתי כקטע של התנסות אישית. את התורה אנשים כתבו מתוך התנסות שלהם, הם כתבו שם "תעשו כך וכך" והכניסו לאלוהים מילים לפה בסך הכל לא מכוונה רעה, אלא מתוך השתת סדר ומוסר להתנהגות של אנשים. אני חושבת שאני כבר ילדה גדולה מספיק כדי להיות מוסרית ונכונה בזכות הדעת שלי ולא בגלל שאני תוכי של התורה.
אני חושבת שכל אחד צריך שתהייה לו את האמת שלו, לה הוא נאמן ואחריה הוא הולך מתוך חיבור ואמונה, ולא מתוך "כי ככה כתוב וככה צריך".
אז הרבה אנשים לא מבינים אותי, הרבה תופסים את זה כדרך קיצור בשבילי לעשות מה שבא לי, אבל זאת בסך הכל דך הסתכלות של אנשים שתופסים את הדת כעול! כי אדם צריך לעשות מה שטוב לו, וזה שאני מדליקה את האור ומציירת, ולא הולכת לבית הכנסת להקריא דברים שאני לא מבינה ולאבד את השורה כל 4 דקות, אולי עושה אותי "כופרת", אבל לא אדם רע. אני לוקחת את הדת לכיוון שלי, אני לוקחת אותה בחשבון בדרך ההתנהלות וההתנהגות שלי ולא מתעלמת ממנה... אני לומדת ליהנות מהמנהגים שהיא נותנת ולהתחבר אליהם. אז מה אם אני לא מאמינה שיש רוח שקוראים לה אלוהים? אני מאמינה שיש משהו דומה מאוד, אני פשוט לא יודעת אם זה אני או היקום, או משהו אחר... אבל מה שבטוח מבחינתי- הוא לא מה שעשו ממנו.
חתימה טובה חברים, כל הכבוד למי שהיה לו כוח לקרוא את כל הבלגן הזה! ואגב, אני מכבדת את העובדה שאנשים אחרין לא מסתכלים על הדברים כך, ואני מבקשת שתכבדו את דרך ההסתכלות שלי גם אם אינכם מסכימים איתה.