אני בכלל לא רציתי יומן עם ציפורים צבעוניות. יומן מסע לפולין צריך להיות שחור עם פרח, או חום-אדמה..בשביל הסמליות וזה. מה לעשות, כשקונים בהתראה כל כך קצרה והברירות שלי הן יומן שחור עם ציפורים צבעוניות או יומן ספירלה שיאה כמתנת יום הולדת לילדה בכיתה ד', אז אין הרבה ברירה. היומן לא כזה נורא, הוא דוקא יפה. ואין הרבה ציפורים צבעוניות, יש רק ארבע, כל השאר שחור. אז בסדר. מתאים.

זה תמיד קורה שאני יודעת שיש נסיעה באופק ואני אומרת לעצמי "יואו, עוד חודשיים הנסיעה!" ומפה לשם, הנה הנסיעה בעוד שעות ספורות. איך הזמן טס לי... אני נורא מתרגשת ורוצה כבר להיות שם.

החשש היחידי שיש לי הוא להיות שם ולא להבין. להיות שם ולא להצליח לדמיין, להיות שם ולא להרגיש כלום. פעם הגדרתי את עצמי כמישהי מאוד רגישה, עכשיו אני לא יודעת כבר אם אני כזאת. אולי בגלל שמאז הפעם האחרונה שנפגעתי, לא התקרבתי מספיק כדי להיפגע שוב. אולי בגלל שאני לא נותנת לעצמי להרגיש אז אני גם לא נפגעת.. אולי אני כן כזאת למרות הכל? אני כבר לא יודעת. אבל כל המדדים שיכלו לאפשר לי לדעת אם אני כן, די החלידו כבר. בכל מקרה, ניסיתי אתמול להבין. לא להבין את השואה, להבין אם אני באמת אדישה כל כך לזה.

הסתכלתי בתמונות של מפקדים שעומדים בהם גברים שלדיים ועירומים בשלג, ילדים קטנים אוכלים פירורים, קראתי עוד חומר על מה שהיה, נזכרתי בעדויות שניתנו לנו מניצולים... והרגשות שהיו לי כתוצאה מכך היו קטנטנים. אני לא יודעת אם זה בגלל שהתרגלתי לראות את כל התמונות האלה מילדות, או בגלל ששמעתי כבר את הסיפורים האלה אלף פעם, או בגלל שהמילה "גטו" "אושוויץ" "מחנה השמדה" ועוד, הפכו להיות מילים שבשגרה לומר אותן- אבל אני התרגשתי קלות. ממש קלות. היה בי את החלק ששכנע את עצמו להתרגש אפילו. אני ניסיתי לדמיין את עצמי שם, וזה מה שהרגיש לי קצת רע. אני כל כך מקווה שאני אתרגש שם, אני כל כך מקווה שזה יכאב לי. אני מקווה לחזור בדיכאון. בשוק. שתתערבב לי הבטן כל פעם שאחשוב על זה. אני רוצה לבכות בגלל זה! אני כועסת על עצמי שכל התמונות והמילים האלו הפכו להיות נורמליים בשבילי.

אני יוצאת לזה עם רגשות מעורבים והרגשה קצת פלצנית. כל ההכנות היו אפופות בניחוח של בולשיט, היו המון דברים שחוזרים על עצמם והמון דיונים יפי-נפש על דברים שכבר דנו בהם הרבה פעמים. הרגשתי שכל ההכנה מוציאה את האויר מהמפרשים- הרגשה שמספרים לי מה יהייה שם, הרגשה שמכינים אותי לזה- וזה אולי מה שיהרוס. מבחינתי הכי טוב זה ללכת לזה בלי הכנות רגשיות ולקבל את זה כמו זבנג בראש. זה מה שמבחינתי היה עובד הרבה יותר. אני רוצה למצות את המסע עד תום ולהגיע עם הרבה מסקנות ויומן מפוצץ.

בהצלחה לכולנו, מבטיחה קצת תמונות כשאחזור