כולם חזרו ולא שכחו לכתוב בפייסבוק "חזרתי מפולין!!! היה מטורף!!!" ושמו את כל התמונות באלבומים שלהם ותייגו אחד את השני. אחלה, באמת אחלה... אני לא רוצה שאנשים ייכנסו לדיכאון, אבל היו את אלה שלקחו את זה כמו טיול שנתי וזה מרתיח. אני חזרתי מפולין מאוד מבולבלת, כוחותיי הנפשיים מרוקנים עד תום, ואם אתם מצפים שאעלעל ביומן המסע ואספר חלק ממה שקרה, אז אל תצפו לזה בקרוב. הנושא של פולין עולה המון בבית הספר וכולם חופרים ורוצים לדעת איך היה, אבל זה נושא בו אין צודק- כי צד אחד- לגיטימי שישאל, ואני לעומת זאת לא יכולה בכלל לחשוב על זה. על הצחוקים שהיו באוטובוס אני לא יכולה לשמוע, כלום. אני בסך הכל רוצה שכולם יסתמו ת'פה בקשר לזה וידברו על כל דבר מלבד זה. מצדי שידברו איתי על עונת הקרמבו ואיזה מעלפות הנעליים שהם ראו בזארה... אני לא מבטיחה להפגין התלהבות בנוגע לזה, אבל לפחות אני לא אתרגז ואלך.  

אני חזרתי חסרת סבלנות ומופנמת יותר, כמו סנובית לעצמי שאומרת כל הזמן 'אף אחד לא מבין מה אני חושבת' ועם זאת גם לא מוכנה לספר. המון מחשבות עברו, המון כאבי לב וגם בכי. קיבלתי תשובות בנוגע להרבה דברים, וחלק מהשאלות נותרו בעינן. כל החששות שלי בנוגע לזה שלא אתחבר בכלל לא היו רלבנטיים מפני שלא רק שכאב לי, אלא בכיתי גם בכיתי, ובכי שלי. בכי מאחורי הצעיף, או בכי ליד גדר רחוקה, או בכי שלא מסתכל בעיניים אחרות. בכי שלי. חשבתי על נושא הבכי בפרהסיה ושאלתי את עצמי האם העובדה שהבכי קורה בקרב אנשים משפיעה על הבכי עצמו- על עוצמתו, או על עצם התקיימותו...? בגלל שעלתה לי השאלה השאת, השתדלתי לא להיות ליד אנשים כשזה קורה, ובחלק מהפעמים זה לא ממש הלך לי, כי זה פשוט קרה.

הבכי ההיסטרי באמת קרה דווקא כשחזרתי הביתה ואחותי קראה לי מפלצת סתם כך כשרבנו. "את לא יודעת מה זה מפלצת, יא מפגרת, יא מטומטמת!" טרקתי את הדלת בעוצמה והתחלתי לבכות. באמת שלא בכיתי ככה כל כך הרבה זמן ועולות לי דמעות כשאני חושבת על זה, כי מי היא בכלל שתקרא לי מפלצת? היא יודעת מה זה מפלצת? מפלצת היא קוראת לי. ואני בכלל לא לוקחת אותה ברצינות באופן כללי. האסוציאציות שעולות לי ממילים הן שונות, תחושת האינדיבידואליות שלי שונה. הרבה דברים שונים עכשיו.

לתאר את מה שראיתי שם ואת הפרספקטיבה שלי זה מאוד מסובך, זה היה אפשרי רק במהלך המסע עצמו וכעת אני לא מסוגלת לחשוב על זה, כי הלב שלי כבד ודואב מזה... וחוץ מזה אני עדיין חושבת שכל אחד חוזר על דברי השני- על תיאוריו, על המילים והמושגים ולעיתים על שורות שלמות וזה נמאס לי. אני יודעת שאני אהיה קלישאה נוראית אם אגיד את הכל בעצמי, כי באיזשהו מקום אני עברתי מסע ותחושות שהן בסך הכל וריאציה של כל אחד אחר שהיה שם ולקח את שראה ברצינות. יש נגזרת של החוויה עליה מודבקת זוית ראייה ויחד מתקבלת עוד סמטוחה קלישאתית אחת גדולה שאומרת המון לכותב, ואילו הקורא מעיין בחוסר חשק וחושב "מה חדש?".

אני לא אכתוב עוד קטע שואה מרגש, כי יש רגשות שעדיף לא לנסות לתאר מפאת הכישלון החרוץ והמובן מאליו בביצוע. אני רק אגיד שלמדתי גאוות מולדת, למדתי כמה בורה הייתי, למדתי כמה עצמאותנו לא ברורה מאליה, למדתי פחד וכאב לב ותסכול, למדתי צניעות מחשבתית ועוד אלף אלפי דברים שמיותר לנסות ולהסביר.

בשורה התחתונה- אי אפשר להמחיש, להסביר, לפרט. אי אפשר. זאת אני, אלו הן כל המחשבות שלי והנה הפעם הראשונה שאני לא מרגישה צורך אפילו קטן לדון בהם ספציפית.