יש את האנשים שלא קשורים אליי, וגם יצא לי להחליף איתם מילים אולי ארבע פעמים כל החיים... ותמיד נמצאים ברקע. הם האנשים שלפעמים אני מסתכלת עליהם עם תחושת החמצה או פספוס. "לא נורא, ההוא שם בטח רדוד, וההיא בטח בכלל מהאלה שנראות חכמות אבל כשמכירים אותה היא סתם פילוסופית בשקל וחצי" אני אומרת לעצמי כשאני מביטה על אנשים מוחמצים כאלה, ולפעמים אני פשוט מנחשת אותם. הכי מעניין אותי איך הם חושבים, ואם זה משמעותי בעיניהם אם הם נתקלים במיץ בסופר שכתוב עליו happy day"". (כי תגידו שזה לא מקסים ופרימיטיבי, שעם כל הסיסמאות המתוחכמות שמביאות עלינו החברות הגדולות .. חברת מיצים קטנה כתבה על המוצר שלה  "יום שמח". בדיוק את זה אנחנו רוצים. לא עשרים אחוז פחות סוכר ולא טעם חדש ולא תשתה מיץ ותהייה אמיץ. רוצים יום שמח.מבטיחים את כל היעדים שלנו בביטחון, כמו מתמודד בהבטחותיו טרם בחירות. זה לא מחמם את הלב? כמה נאיביות, כמה פשטות - רק בשתי מילים על מיץ. קניתי אותו ברינה וששון למרות שהוא התברר כגועל נפש...) בכל אופן אנשים תמיד מסקרנים אותי, ורק בדרך המחשבה שלהם. מעניין אותי קשות איך אחרים חושבים, איך הם רואים את העולם, האם הם מייחסים חשיבות לכל פרט קטן או שהם חולפים על פני פרח ולא מתעכבים כדי למחות למה עלי הכותרת מקבלים את כל הקרדיט, בעת שבלי העלים הירוקים הפרח לא היה קיים בכלל....?? אנשים מעניינים אותי בהתנהלות שלהם, אני רואה אנשים שהם שלומיאלים ומוצאת בזה כמויות של חן, אני רואה את כולם כיפהפיים פתאום (אלא אם הבפנוכו שלהם הורס לי את ההסתכלות...) ואני הרבה פעמים סתם בוהה וגורמת להם להרגיש לא נוח.

לפעמים בא לי לבוא למישהו ולהגיד לו "יואו!! ספר לי כבר מה הולך שם!!!"  אבל אי אפשר לעשות את זה, כי פשוט יחשבו שאני קוקו ויתקשרו בשבילי לקו החם של  אברבנל.

הלוואי שיכולתי להכיר את כולם, ועם זאת הלוואי שתמיד היו נשארים בצד אלו שמסקרנים אותי. כי זה כיף לנחש, זה כיף להסתכל ולבחון את ההתנהגות של אנשים, זה מעניין אותי איך הם מתמודדים עם סיטואציות. יש אנשים שאני סתם מסתכלת עליהם בשיעור ואומרת לעצמי כמה מקסים האדם, שככה מרוכז בכתיבה ומתקרב למרחק של חצי סנטימטר מהדף ובוחן את הכתב שיוצא לו. איזה יופי, איזו אומנות של טבע אנוש.

ומעניין אותי מה החשיבות של דרך ההסתכלות שלי, האם העובדה שאני שופכת כאן את איך שאני רואה אחרים, הופך את ההתבוננות שלי ללא מיוחדת? האם זה כמו לחשוף קלפים? אולי אני צריכה לשמור על כל המחשבות שלי לעצמי טוב-טוב, כדי שאף אחד לא יגלה פן אהיה כלום. אני דואגת בכפייתיות לכתוב מחשבות, כדי שחס וחסה הן לא תברחנה לי ואז אני אשאר עם מחשבות מוחמצות כמו האנשים המוחמצים, אנשים או מחשבות שהם הזדמנויות מפוספסות, היו ולא היו.

הסימנייה הקבועה שלי התחלפה לדף שורות, מפני שאני תמיד קוראת ספרים שמנחיתים עליי טונות השראה ומחשבות, ולעיתים אני לא נמצאת עם הפנקס שלי ואין איפה לכתוב שורות חשובות או מחשבות חולפות ופידבקים, אז אני כותבת על סימניית השורות. אם תסתכלו לי בעמוד של הסימנייה, בטח תמצאו עליה מילים כתובות בכתב לא ברור, כמו(מהסימנייה הנכחית): "משאף" "הבלטה הבולטת שבמדרכה" "כולם נמוכים" "רדוד או צנוע?" "סדקים" "הטעויות של הטבע" "הלבן של הקליפה של התפוז", הערות ("לברר מה זה קוגניטיבי")  או משפטים שלמים כמו: "להוט למלא את החלל הריק, כמו הצד הפחות בטוח בעצמו בדייט" (\ארבעה בתים וגעגוע-אשכול נבו).

ולפעמים אני קוראת ספר כל כך טוב, שכל שניה יש הארה, ואחרי שני עמודים הסימנייה כבר מלאה ואני בכלל צריכה הפסקה של שתי דקות כדי לספוג את ה"וואו" של המחשבות.

יש לי משקפיים.