נכנסנו לאוטו ונזכרתי ששכחתי לקחת את המוסיקה שלי. לא נורא, יש את הספר שלוקח לי שנים לקרוא כי אשכול נבו הוא פאקינג גאון, והבאתי גם את החרוזים והחוט למרות שאני לא חושבת שזה רעיון טוב להתעסק בזה עכשיו. אני חושבת שאני אקרא לבן שלי אשכול... זה נותן אסוציאציה של אדם שקול, או איש אשכולות... אבל אבוי! אם כל הבלבולי שכל של הרבנים נכונים, אז כנראה שזה לא רעיון טוב- כי יש גם את האספקט של השורש ש.כ.ל שיכול להשתמע גם ל:שכול.  אולי נקרא לבן שלי בכלל בשם קליט כמו רפי, או אור, או רונן. רונן זה שם טוב. ואם זאת בת נקרא לה רונה. לא, לא רונה... לא יודעת למה לא רונה, כנראה שבגלל שרונה הייתה ילדה מהיסודי שלי שכל הבנים נורא אהבו וקינאתי בה. זונה. בקיצור, לא..לא רונה. צריך שם ניטרלי ועם זאת עם ניחוח של אולד סקול (כי כל הניו-אייג' ממש יוצא לי מכל החורים!) אולי אביגיל. כן. לבת שלי קוראים אביגיל. אוי, לא..בעצם לא.. זה שם שהוא מקסים כשאתה צעיר, אבל אז כשאתה מזדקן אתה סתם מעפן. "בואו נלך לסבתא אביגיל!" "לא, מה קרה לך? סבתא רונה יותר מגניבה!"... אוף, אין מוצא. וחוץ מזה עם כל המודרניזציה הזאת וכל החרא המחאתי של הביטוי האישי בחברה הכללית בטח יגרום לילד שלי לשנות את השם לאיזה משהו איני. בקיצור, ניתן לילדים שלי שמות ברירת מחדל וזהו? "דנה" "רועי" "אסף"? אני חושבת שאני אקרא לילד שלי בשם מעניין וחדש, משהו מרגש. סטופ! רגע! ממש סטינו מהנושא!

אז נכנסתי לאוטו, כולם שתקו. מצב אידיאלי להתחיל לקרוא. כל כמה משפטים אני כותבת איזה משהו, כי הסופר המטורף הזה לא נותן לשכל מנוח... והנה, אבא שם מוסיקה. אני נכנסת למצב שאני נאבקת בעצמי. זה או לקרוא או להקשיב למילות השיר. לא, טל.. את תמשיכי לקרוא. קדימה, עוד מילה. עוד אחת. הפזמון מתחיל ואני נלחמת בכל כוחי- ללללאאאא!!! אבוי! אי אפשר לנצח את זה! בכניעה, אני מכניסה את הספר חזרה לתיק וממשיכה להקשיב. אנחנו שותקים. אבא מרוכז בנהיגה ובשיר, אמא שומעת את המוסיקה של המקהלה שלה בנגן, אחותי מסתכלת מהחלון, שקועה בעולמה- ואני בעולמי. אנחנו עוברים על פני כתובות גרפיטי אגרסיביות ובהולות שנכתבו על ידי ראש חושב ומוחה, וזוכות להתעלמות, ובצדק. אי אפשר לכפות דיעות. זה טוב מאוד שיש דיעה, זה האידאל- דיעה על הכל... אבל אי אפשר להכריח אנשים לחשוב כמוך.פה אני שואלת: אז מה הטעם?... אולם, הכתובות האלה שותלות לך את זה בתודעה. אתה חושב על זה ועם זאת מתעלם.. אך משהו בך מצתלק. יום יבוא ותחשוב על זה שוב, והגישה הבסיסית והפשוטה שהוצגה לך בכתובת הגרפיטי תהווה את הבסיס לדיעה המגובשת שלך. פה אני טוענת- גאונות במידת מה.

אני חושבת דברים, חושבת על החיים שלי. חושבת על הזהות שלי, מחשבות שעושים רק עם נוף מתחלף ומוסיקה. אני חושבת על ההשפעה שיש לי על אנשים, השפעה שאני לא מודעת לה, ובעצם ההשפעה שיש לכל אחד על אנשים ולא ומודע לה- כי הוא לא מודע לאדם האובייקטיבי הנייטרלי שהו קו ההשוואה שלפיו האינדיבידואל כל כך מיוחד. מהו בעצם? מהו קו ההשוואה? שאלות... מחשבות שחלקן חשבתי בעבר וחלקן אני חושבת לראשונה, חלקן משופצות, חלקן מחודשות, חלקן אני חייבת לכתוב. בנסיעות אני מקבלת פרספקטיבה על הכל, נופלים לי אסימונים. פתאום אני מבינה למה ההוא עשה ככה, ולמה אני צריכה לחשוב ככה, ולמה מה שאמרתי פה אולי שנוי במחלוקת... הרבה פעמים אני מתערערת כתוצאה מנסיעות כאלה, אך פעמים כמו היום השרו עליי שלווה.

הגענו לראש גבעה אחרי שעה וחצי נסיעה. הוצאנו את הפינג'ן, את התיק עם הסוכר והכיסאות חוף... כל אחד לקח כסא, כי אבא לא סבל. התיישבנו על החוף והייתה רוח קרה, הייתה שם עוד משפחה שהביאה חכות. יפה, חבל שלא חשבנו על זה גם. חבל שאין לנו חכות. בת דודה שלי בת השבע פעם עשתה חכה ממקל של מטאטא וסיכת ביטחון. שפיצית. היה להם גם כלב רועים בכלל לא מלחיץ עם חסם-פה וזנב קצוץ שנבח עלינו מפעם לפעם.

הדלקנו את הגז בפינג'ן, רציתי תה, ההורים שלי רצו קפה בוץ. אז כהקבלה לקפה הבוץ שלהם, אני קיבלתי תה-חול באדיבות הרוח. וכך ישבנו לנו, משפחה קטנה וספונטנית..ברוח מקפיאה והמון תלונות מצד אבא ואחותי- לשתות קפה על החוף באמצע היום. זה מהרגעים שאני מתמלאת גאווה. איזו עוד משפחה נוסעת שעה וחצי באוטו רק כדי לשבת על חוף רחוק (כשיש חוף קרוב יותר) ולשתות קפה? עצם העובדה שנסענו שעה וחצי רק מהעיקרון- גורם לי להזיל דמעה מהתרגשות בלב. המים לא רתחו בגלל הרוח, הספר של אחותי התמלא חול...וכולם כבר סיימו את הביסקוויטים הקטנים האלה שבאים עטופים בשקית שקופה-אדומה. אז התחלנו לצחוק ולחקות את החברות של אחותי (אחותי סירבה לשתף פעולה אבל זה הצחיק אותי עוד יותר) וחטפתי התקפת צחוק של שעתיים וחצי ואז נזכרתי במה שמיצי אמר על זה שיש לי צחוק כמו של רווקה בת 30 וזה הצחיק אותי לעוד עשר שעות. ואז כשלא היה קפה אבל היה כאב בטן של צחוקים, התקפלנו ונסענו שעה וחצי בחזרה.