מעניין אותי, מתי פועל חוק ההתיישנות על אדם? יש תקופה מסוימת בין התקרית ובין הזמן בו היא נחשבת לא רלוונטית? בכל אופן, איכשהו פועל חוק ההתיישנות על אני של הבלוג הישן, או העונה הראשונה, או איך שלא תקראו לזה... (צחקוק). הצצתי בבלוג הקודם (כמו שאמרתי, הדפסתי את כולו וכרכתי אותו, יצא די שמן) וחלק הצחקתי את עצמי חלק הדהמתי את עצמי. שמתי לב שנורא התחנפתי לקוראים שלי, אבל נראה שזה באמת בא ממקום של הכרת תודה שמישהו מתעניין במה שיש לי לומר... הייתי כותבת כמעט בסוף כל פוסט "תודה לכם, אתם מדהימים, רק בזכותכם יש לי כל כך הרבה תגובות, בזכותכם אני בפעילים , תודה תודה תודה" והייתי נסחפת, כאילו וואו ילדה, כמה אפשר להתחנחן עם קוראים?! היתה לי גם מתכונת של תכנית בידור. לא פלא שעליתי לפעילים, ראו שהבלוג לא נכתב כולו לעצמי. היתה בזה ראוה מסוימת, גם פה יש, בוודאי ,כי מדובר בבלוג, אבל בבלוג הקודם הייתי באופן קבוע מעלה תמונות, ציטוטים, מחברת שירים קיטשיים שכוללים שורות "האם תתפוס אותי, לאחר שאפול?" "קח אותי למקום בו אין אמת ואין שקר..." וכל מיני משפטים שהם בתכלס- ממש מרגשים. התרגשתי מעצמי... אבל זה נורא פלצני! איך לא מריחים את ניחוח הפלצנות מהשירים האלה? היו לי מוטיבים של מבנה פוסט, צ'ופרים לקוראים, היה גם את ציור המתולתלת המסורתי שכרגע אפשר למצוא רק באייקון הקטן שלי לייד הכינוי...אני הייתי מדברת על מה שאני עשיתי בערב, גם אם מדובר בלצאת לארומה, כעל יציאה מטורפת שמתרחשת רק בסדרות, ועליי כעל סופר-סטאר נוצצת.  ואיך הייתי מדברת על האקס כאילו הוא מלאך מקסים, ממש אמן שהסביבה לא מבינה אותו.  בחיי שעכשיו אני צוחקת על עצמי שהייתי איתו (כמובן לא מתחרטת, חס וחלילה! אהבתי אותו מאוד מאוד, וחוץ מזה הוא לימד אותי הרבה על עצמי גם בלי שרצה..) כי ערס כזה כבר הרבה זמן לא ראיתי, אני חושבת שלא ראיתי ערס כמוהו מאז...הוא. הוא לא היה מטומטם, אבל גם לא מבריק במיוחד...ואיך דיברתי על הקשר שלנו, כאילו נתחתן... כמה חייתי בסרט, זה ספק חמוד ספק "שמישהו-ינער-אותה-כבר". ואיך הייתי משקיעה בעיצובים... איזה יופי, כי עכשיו כבר בערך חצי שנה לא נגעתי בפוטושופ וגם אין לי ממש כוח, אני עסוקה בליצור דברים מוחשיים יותר. ממש אהבתי את הבלוג, רואים. יש מהו ב'תקופת הבלוג' שאין בתקופות שאחריה, מעין קסם שהיה לי באויר כל הזמן, האופן בו הצלחתי להציג את הדברים, גם אם זה היה ממש מרחף... לעיתים הייתי ממש משנה את פני הדברים לכדי סיפור יפהפה, כשבעצם מדובר באהבה של ערס קנאי ופקצה שמתה לצומי. אז בטח שהבלוג היה ברשימת הפעילים במיוחד, אני ידעתי למשוך תשומת לב.

אפשר לומר שהשתניתי, אפילו אני שמה לב לזה. אני לא אוהבת את אלה שאומרים על עצמם "אין, אני נורא השתניתי, אני אדם אחר" כדי איכשהו להפעיל את חוק ההתיישנות על השטויות שהם עשו בעבר... אבל עצם ההתבוננות שלי על איך שפעם הייתי, די הבהיר לי שכרגע אני יותר מחוברת לקרקע. ומישהי שאני מכירה כתבה לי איזו תגובה ממש לפני שנסגר הבלוג... זכור לי במעורפל שהיא אמרה שאני מתנהגת במציאות יותר מדי שונה מהבלוג, שאני פקצה שטחית או משהו כזה...ומשהו על הפתקים הורודים שהייתי מעבירה לידידים שלי בשיעורי מתמטיקה ועל זה שאני מפריחה נשיקות ושאני קולנית. בכנות, אי אפשר להאשים אותה ואיפשהו היא צברה נקודות זכות אצלי מעצם העובדה שהיא אמרה את זה בכנות צורמת כזאת, כי מה לעשות, היא צדקה... אני לא יודעת אם הייתי בלתי נסבלת (סביר להניח שמידי פעם כן...) אבל אני חייבת להודות שככל הנראה, אם הייתה בסביבתי מישהי שמתנהגת בפקצתיות מוגזמת כל כך כמוני, אז גם לי היו עולות בראש פנטזיות קטנות על איך שאני תופרת לה את הפה ותולשת לה את השיערות אחת אחת. אבל זאת היתה בגדול ההתנהגות שלי בבית הספר, כי סוג של התביישתי, לא יודעת למה, באיך שאני חושבת באמת... אז היה עדיף לי שלא יאהבו אותי בגלל מי שאני לא, על פני האפשרות שלא יאהבו אותי בגלל מי שאני כן. האנשים שהכירו אותי מקרוב ידעו שאני לא אחת כזאת, גם הידידים שלהם הייתי שולחת את הפתקים הורודים ידעו מי אני. אני לא יודעת לנתח את עצמי, יש המון מקרים שאני מסתכלת אחורה ולא יודעת כמה חזק לצחוק, או כמה לשמוח שעכשיו אני פשוט אני... כי אי אפשר למנוע מעצמך לשאול "מה לעזאזל חשבתי לעצמי?" ואז להעלות איזה חיוך, כי זאת בסך הכל עוד תקופה שלימדה אותך משהו על עצמך. יכול להיות שאני מתרצת את הכל בדיבורים יפי נפש איפשהו, אבל ככה אני תופסת את הדברים ואת איך שהיה פעם... אני עדיין סוג של פקצה לפעמים, אין מה לעשות... אבל אני לא מאמינה שאני עדיין פצצת תשומת לב מתקתקת שמתישהו בזמן שאתה ליידה היא תעשה משהו כדי לגרור תגובה. נושאי השיחה הם רק לעיתים רחוקות בנים, בגדים ושיער כמו שהיה פעם. בכללי אני חושבת שברגע שהשלמתי עם העובדה שהערכה לוקחת זמן ולא נגררת משחצנות, ההיגיון הפשוט של להתנהג כמו עצמי ולא כמו..לא יודעת, וכשעולמי התעשר, אני חושבת שאז פעל חוק ההתיישנות.

אה, אותה אחת גם כתבה משהו שזכור לי עד היום: "אדם נשפט לפי מעשיו ומחשבותיו- ולא כולם יודעים מה אנחנו חושבים"

אז סתם תחשבו על זה, יש בו משהו. אל תצפו שישפטו אתכם או שאחרים יעידו על איכויותיכם, כי על זה רק אתם יכולים להשפיע.. אבל אם אתם מצפים לכבוד מהסביבה באמת שכדאי להתנהג רגיל, להיות חיוניים ולחכות שמישהו ישים לב- אם הערכה זה מה שאכפת לכם ממנו (אבל לזכור שההערכה הכי משמעותית לעיתים נשמרת בלב ומוחצנת רק אחרי זמן מה) והכי חשוב- את כל מה שתעשו, תעשו בשבילכם ולא בשביל שאחרים יראו. בשורה התחתונה, להיות נאמן לעצמך- וההערכה תבוא בהמשך מעצמה, גם אם לא תרצה. טוב, אני מתחילה להישמע לעצמי כמו איזה גאד דאמ סיפור עם מושר השכל, אז נסיים.