זה אחד מהימים שהחיוך קצת נאבק בהבעה אם הוא רוצה להופיע. אני נמלאתי געגועים פתאום לכל מיני דברים מהעבר, לפולין קצת... לעבודה עם ילדים קצת.. לתקופות פשוטות. אולי זו אני שמסבכת את הכל. אני מתגעגעת ליופי ולתמימות של ילדים, איזה כיף היה לחנוך אותם בקייטנה. אני רוצה כבר להתנדב בבית חולים, חבל שאין לי איך להגיע. אני גם מרגישה באסה מאתמול שניסיתי לצייר פורטרט של עצמי בצבע ויצא לי לא כמו שרציתי.. אני תמיד מרגישה חרא אחרי השכבה הראשונה. אני גם רוצה שוב גשם. ואני רוצה לסתום את הפה לביקורת העצמית שלי שכל היום מקשקשת שטויות.ואני רוצה (עם כמה שזה נשמע קיטשי ודביקי ומטופש) חיבוק אמיתי כזה, מכל הלב. לא מתוך סיבה ולא מתוך הידיעה שאני רוצה, אלא אחד שיבוא עם כוונה. כי לכלום אין כוונה פתאום. זו תקופת מעבר כזאת, שכל החלקים של החיים נופלים למקומם, אבל לוקח זמן לתמונה להתגבש. אני מרגישה רגילות מעצבנת כזאת, השגרתיות הכי צפויה ותפלה שיכולה להיות. אני רוצה להתרגש, להיות שמחה, או פשוט להיות נורא עצובה. אבל אני שונאת את הסתמיות הזו, שאין סיבה לכלום, שהכל רגיל מינוס, שאפילו בדיכאון אי אפשר להיות כי אין סיבה. אפילו הדברים שעושים לי טוב פתאום נראים חסרי טעם, כי אני מרגישה כל כך פאקינג ממוצעת. כל דבר שאני עושה שאולי נראה לאחרים מעורר התפעלות, בעבורי זה סתם. אין לי התקדמות. אין נסיגה. איך המוזה אמורה לבוא בימים כאלה? לא משנה כמה טיולי השראה ברחבי תל מונד אני אעשה, וכמה אתאמץ לכתוב את המחשבות שלי... אני לא חושבת על כלום. שום דבר חדש. הדברים שכבר חשבתי עליהם ממזמן גם הם סתמיים ורגילים עבורי פתאום. כל הדברים החדשים שהלהיבו אותי , עברו התכה לתוך העיסה של החיים שלי ועכשיו הכל נורא מונוטוני. אני מגיעה לבית הספר רק עם צבעים, עפרונות ומכחולים בתיק, כי רק זה מה שמעניין אותי. אני מציירת בשיעורים והמורים כועסים, אבל גם זה לא משנה כי הכל יוצא לי רגיל וסתם. באותה מידה אני יכולה לעשות את עצמי מקשיבה. (למרות שאין מה להיטפל אליי, כי הלא-להקשיב שלי לפחות מלווה בשקט ועשייה מסוג אחר, כשהלא-להקשיב של שאר הכיתה מלווה בדיבורים וצחוק, אבל להם לא מעירים. אויש, אני מרגישה כמו התלמידים האדיוטים האלה "למה את נטפלת אליי? למה רק אני??" אז לא משנה.) כל האנשים ששמרו לי על החיוך פתאום גם הם הפכו לאנשי-סתם כאלה עם עיניים ריקות, והאנשים שגורמים לי לחייך הם כאלה שאני לא מכירה עד הסוף. אין אפילו את האפקט הזה באוויר של דיכאון-חורף, כי אין גשם. סתם קר. הכל כל כך סתם. ועכשיו שאני מודה שהתקופה הזאת גדושה בשום-כלום, אני מרגישה קצת פחות חרא. תמיד אחרי תקופת ה-כלום פתאום בא לי ה-זה, שעושה את הכל נורא מלא בזה. שפתאום כל הדברים שהותכו מקבלים צורה מחדש, ואני מקבלת השראה, ואני מקבלת סיבה להיות מאושרת או עצובה, ואני מוצאת תכלית לכל דבר.

לחיי ה-זה שיבוא.