זה ממש מטופש. הסיבה היא אותה סיבה שכרגע כתבתי "זה ממש מפגר" ואז לחצתי ארבע פעמים על בקספייס והחלפתי ל "זה ממש מטופש". הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, הוא שאחרים יעבירו עליי ביקורת שלילית. את החלק החושב אצלי הייתי רגילה להסתיר במשך שנים עם הבעה אדיוטית ויציאות מפגרות של בחורה עם מנת משכל של קומקום, בגלל התסביך שלעולם לא נפתר אצלי.

לא סתם אני יורדת על עצמי חזק כל כך. זה המנגנון של הביקורת העצמית שפוחד תמיד שלאחרים יהיה משהו לומר, משהו שלילי..אז אני מפגינה עכשיו מודעות עצמית, כי אני מודעת להכל. אני יודעת כל מה שחשבו עליי אז, אני מפגינה מודעות כדי שלא יהיה לאף אחד מה לומר, כי אני כבר יודעת.

 אני יכולה לנסות לתרץ את זה המון, אבל בתכלס – התנהגתי ככה כי הרגשתי לוזרית וקטנה ולא חשובה. אני העדפתי שיהיה לאנשים משהו רע לומר על מי שאני לא, מאשר שחס וחלילה יאמרו משהו על מי שאני כן. ביקורת שלילית, סובייקטיבית ולא נכונה ככל שתהייה, תמיד עושה לי משהו, אם היא נאמרת בהחלטיות ומאדם שאני תופסת כחכם.

בהתחלה אני אומרת "שטויות," ואז אני חושבת על זה בזמני הפנוי והלא פנוי ומתחילה לשנות את תפיסת העצמי שלי בהדרגה ועומדת על סף השיגעון. יש לי חרדה מאמירות אובייקטיביות וביקורתיות כלפי דברים שאני אומרת בציניות, אז כשאני מרגישה מאוימת ככה, אני הופכת לרובוט פוליטיקלי-קורקטי ומשתדלת תמיד לומר דברים בשיקול דעת, ברציונאליות וחס וחלילה לא לתפוס רוח שטות ליד אותו אדם, כי מישהו עלול לבקר את דבריי , או לחשוב בלב שאני מגוחכת(!) ואז אני ארגיש טפשה , בורה ועם הארץ.

אני מבינה פתאום למה הייתי מתנהגת ככה. מסיכת הטמטום הייתה נותנת לי לגיטימציה לא לקחת ללב כל מה שנאמר מאחרים, כי למה שיהיה אכפת לי ממה שאומרים אם בעצם לא באמת מכירים אותי? הערכה עצמית לא היתה אף פעם הצד החזק שלי. אני יכולה לשבת ולשכנע את עצמי שאני משהו משהו, אבל עד שלא אקבל אישור מהסביבה אני ארגיש כמו אפס משהו.

אני מודה! אני הדבר הכי חסר ביטחון בעולם!!! לעד אני ארגיש לא חכמה, לא מוכשרת, לא מעניינת ולא כלום, אלא אם כן ייאמר אחרת, ואז ארגיש על גג העולם לחמש שניות רצופות.

אולי זה מה שדוחף אותי להצליח בכל מה שאני משקיעה בו, כי הביקורת העצמית וההרגשה המגעילה של הכישלון שיש לי מכל דבר לא מושלם שאני עושה פשוט בועטים לי בתחת להמשיך ולהשתפר. אני צריכה משהו שמגדיר אותי, אני צריכה משהו שיחזיק אותי עם ההרגשה שאני לא כאן רק על עצם קיומי.

כל הדברים שהיו מפחידים אחרים, הם הדברים שנוצרו מתוך מגננה. בעבר אני יצרתי רושם של סנובית, יצרתי רושם של בחורה שאנשים רודפים אחריה, יצרתי רושם של הערכה עצמית בשמיים- איך שדברים יכולים להטעות... כשאני בכלל שמחה עד הגג כשאנשים שאני לא מכירה פונים לדבר איתי; כשאין דבר שפחות מעניין אותי מכל הציפורים שמסתכלות עליי מהעץ, כי אף אחת מהן היא לא אחת שהייתי מוכנה להחזיק ביד; כשהדרך היחידה שלי להעריך את עצמי היא מישהו אחר שיהווה את המראה של עצמי.

אני לא יודעת איך בנוי הפרדוקס שלי, האם הפרפקציוניזם גורם לחוסר ביטחון או שמא חוסר ביטחון גורר פרפקציוניזם? אין לי מושג. לא ישבתי עם עצמי מספיק כדי לנתח את ההתנהגויות שלי, אבל כך או כך, כמה שאני לא אטחן לעצמי שהדעה שלי על עצמי היא הכי חשובה, ושאחרים לא מכירים אותי... אני תמיד אשאר עם הרגשת הלוזריות שלי.

איך אנשים מאופקים תמיד גורמים לי לשאול את עצמי למה אני כל כך מקולקלת ואמוציונאלית כל הזמן. עם זאת, לא הייתי משנה את זה. אם לא הייתי כזאת, לא הייתי חושבת את כל המחשבות שאני חושבת, ולא הייתי כל כך מרותקת מההתנהגויות של אנשים אחרים, ולא הייתי מפתחת את הדעות שלי על הסביבה והעולם ומנסה לתקן הכל כמו שאני מנסה לתקן את עצמי. ואז מה היתה יכולה להיות ההגדרה העצמית שלי?

אז אין מה לעשות, יש מערכת מגננות פעילה, יש ביטחון עצמי שמציץ ואומר שלום מידי פעם ואז חוזר עמוק לתוך הקונכייה שלו, ויש את הדעה הכללית לסיכום, שזה מה שיש וצריך לחיות עם זה ולהטיף לעצמי לא להרגיש ככה, וזה אף פעם לא מחלים, זה פשוט פחות מורגש כשאני בסביבה נוחה.

וזה לא שאני אומללה ומרחמת על עצמי כל הזמן, ממש לא. כל מה שזה יוצר הוא ערעור ותסביכי תדמית עצמית. זה לא טוב, זה גם לא רע. זה פשוט המצב.

זה לא בראש מעייני תמיד, אבל כשזה כן, קשה לזה לעבור.

אה, גם למות די מפחיד אותי, אבל ניחא.