פתאום ההגיוני והברור מאליו מתערער לחלוטין! אני מרגישה שאני מתמרנת בין הדברים הידועים לבין עצמם, לא מנסה להושיט כדי לדעת, או לא מצליחה. או מושיטה ופשוט לא נוגעת. שחור נראה כבר לא שחור, לבן כבר לא לבן. אין לי הסבר, גם אי אפשר לומר שניתן לדברים לצמוח- כי הדברים צומחים בתוך ההגדרה, ואם אין לי הגדרה, הם כמשים. ואינספור פעמים אני מחסירה פעימה מהמחשבות, וכשיש לי פתרון פשוט, נראה כאילו והוא פשוט מדי. ואין לי הגדרה לתת למה אני בכלל מתכוונת, כי אני לא ממש יודעת. אני רק יודעת שיש משהו שאין בתודעה שלי וזהו. אני מגששת בחושך.

האפשרויות שיש לי בחיים הן בעיות ופתרונות. כשיש לי אפשרויות פתוחות והבחירה היא שלי, אני נחרדת, מחפשת משהו לברוח אליו מהאחריות. אני אוהבת להיכנס לבועה הפסיבית שלי, או לא אוהבת, אולי זה פשוט נוח. הדבר המפחיד באמת הוא לדעת שכן יש לי כוח לשנות דברים, לשנות את החיים של עצמי. אני לא יודעת אם אף אחד רוצה באמת להכיר בכוח שבעצמו. עדיף לי אפשרויות מסוימות, אולטימטומים. כשיש בפניי מספר אפשרויות אני מפחדת לטעות, ושונות יותר שהן יהיו- הפחד יתעוות ויגבר עוד יותר. וכשאין לי, אני מייחלת לאפשרויות וכוח. אני כל כך צפויה. אני מרגישה כמו רכיכה מתפתלת בתוך הקליפה של עצמי.

ואם כבר פחד, אז הוא נמצא כל הזמן. שמשהו ישתבש בדברים שעושים לי טוב. אני לא מערבבת ביניהם אף פעם וככה עדיף להשאיר. והפחד גורם לי לתכנן ולהיות לחוצה, ואז פתאום עובר בי גל של דום נפשי והפחד חולף לרגע ואז שב אחרי ששכחתי למה נרגעתי. אני פוחדת מיותר מדי דברים, אולי כי טוב לי מדי. ודוקא אם הפחד מתממש, יש לי הקלה. הייתי שם.