"טל! תתעוררי," אבא אמר בקול שניה אחרי שהוא פתח את הדלת, "יוצאים לטייל".

כמו בכל שבת לאחרונה, גם היום. אבל היום היה לי קול שאמר שהוא קצת לא רוצה, קצת מעדיף להישאר בבית, לסרוג. לצייר. לקרוא את הספר עד הסוף. לחשוב.לכתוב. וחוץ מזה גם יש לי מחר מבחן, אז אני צריכה ללמוד. וגם הלכתי לישון בשתיים וחצי אתמול, ואני נורא עייפה.

ההורים, כששמעו על המבחן, הם אלו שאמרו לי להישאר. למרות שידעתי שאולי אתחרט בעוד שעה, העדפתי היום להישאר בבית. כמו שתכננתי אני ציירתי, סרגתי, קראתי את הספר, שתיתי תה עם שלוש עוגיות חמאה. אני אוהבת להיות לבד בבית, לשבת בין הקירות ולהרגיש את החלל הריק מלטף את הכתפיים שלי. יש חום מסוים שבית מקרין כשיש בו אנשים. אם הם שמחים, הבית מקרין חום חזק, ואם הם עצובים, אז החום חלש. אבל תמיד יש חום. כשזאת רק אני, הבית קר. אני יושבת על הרצפה כנגד הקיר בחדר עם ספר בכפות הידיים ומרגישה את האנרגיה שלי נשאבת לתוך הניכור של קור המבנה; מרגישה איך הקירות והרצפה מוחקים לי קצת שמחה. יש בזה קסם מסוים, להיות קצת מדוכדך.

אני לא יודעת להסביר למה, אולי כי המחשבות מתבשלות יותר טוב, אולי כי זה גורם לי להרגיש את ההרגשה הזאת במאחורה של הראש, כאילו ועוברת לי צמרמורת ומעסה לי את הקרקפת בעורף , אולי זה בגלל שהפעמים שאני מרגישה הכי מוגדרת הן הפעמים שאני מדוכדכת, כשהצבעים שלי קצת נבלעים בתוך עצמי. כי אז יש לי מיקוד בנקודת המבט שלי, וזה הדבר הכי אינדיבידואלי שאני מכירה.

בגלל זה אולי, אני כל כך אוהבת את החורף. כשיש עננים בשמיים והכל מנוכר, ואתה עייף רוב הזמן (ואי אפשר להכחיש שהמחשבות הכי נעימות ומרירות מגיעות כשאתה עייף, ממש לפני שאתה נרדם), ואתה יכול להסתכל מהחלון ולהרגיש את הבית כשהוא קר, ולחשוב שהעולם קצת זועף היום, וכמה שזה עצוב. ואותו הקול שאומר כמה שזה עצוב, מחייך רגע אחרי זה..כי הוא מרגיש מאוד מיוחד ויפה.

גם אם לא תמיד מרגישים את הקול מחייך, הקול הזה הוא שעושה את התחושה של ההגדרה אחרי כן. הקול הזה הוא שמנחם אותך ועוזר לך לרחם על עצמך, ומביא איתו את התחושה של הנחמה עצמה. כשחורף, אתה לא מחויב לחייך, ואתה לא מחויב לצאת ולהינות ולהשתגע, יש לך לגיטימציה להישאר בבית ולהיות עם עצמך, ואתה יכול לומר לעצמך שזה בסדר, שזה חורף, ושכולם עכשיו בבית..וממילא אי אפשר לצאת. אז הרצון שלך להישאר בבית הוא לא חריג. אבל אתה יודע שאתה לא רוצה את האפשרות לצאת, אתה לא רוצה את הבילוי. אתה לא רוצה להיות לבן. אתה רוצה להישאר כאן ולהיות אדום.

הגלים שעושים הקולות הקטנים בחלל הגדול של הבית- רוקדים עם הריק. הקולות של המקלדת רוקדים ומתגרים בקור, ואז קול הספל שמונח על השולחן, והכפית של הסוכר. וכשאתה מקשיב לריקודים, הקול אומר "אתה לבד" ואז מחייך לו חצי חיוך. אתה חושב וקצת נובל, ועם זאת קצת פורח.