כבר ארבע שנים שאני שומרת עליהם כבייביסיטר.זה יותר מבייביסיטר, אני מרגישה כמו סוג של בת דודה באופן לא ברור שכזה, או לדבריהם סבתא-טל ("מה את עושה?" "אני סורגת" "מה, את סבתא? את סבתא-טל!"). ראיתי את הגדול עולה לכיתה א' ולומד לכתוב את השם שלו, וגם את השם שלי... ראיתי את הקטן בוכה בכל פעם שאמא הולכת..ואיך שככה פתאום פחות אכפת לו להישאר איתי ועם אחיו הגדול. ואיך שאנחנו תמיד משחקים בפיראטים, ואיך שלפני השינה לכל אחד יש כוחות-על מיוחדים והם מסלקים אותי מהחדר שלהם באופן מסורתי, ואיך שהם תמיד מצחקקים אחרי שאני פולטת זעקה מובסת מזויפת ומיד אחר כך הקטן נזכר שהוא רוצה מים, ואיך שהגדול מדבר מתוך שינה במילים ברורות ומלחיצות, ואלרגי לחלב ואסמתי...ואיך שהקטן ישן כמו בול עץ אפילו לנוכח המונולוגים הליליים הקולניים של אחיו.

שלשם, כששמרתי עליהם, פשוט הבנתי כמה בעצם אני אוהבת אותם. בא לי לבוא אליהם עכשיו ולתת להם חיבוק. יש כזאת תמימות רכה ועדינות נהדרת בחיבוקים הקטנים האלה, והנשיקות בלחיים התפוחות, וכל הגוף הקטנצ'יק הזה שמרגיש כמו לחבק בובה. יש לי דחף עז לבוא אליהם ממש עכשיו ולשחק איתם, המון המון המון. לא משנה באיזה משחק, לא משנה אם שוב אני אהיה הרעים והם יהיו הטובים ואני אצטרך לעשות 'בכאילו' שאני מתה.

על דלת החדר שלי מודבקים בגאווה דפים ועליהם ברכות שקיבלתי מהשניים. אני לא יודעת איך פתאום בבת אחת קלטתי כמה אני מתה עליהם, אולי זה בגלל שמישהי אחרת ביקשה בייביסיטר ולא סבלתי את הילדים שלה, כי הם היו חזירים אמריקאים מפונקים שמשחקים רק במשחקים מקופסאות. סהר ודניאל בכלל לא כאלה, משחקי קופסאות הם רק לקראת סוף הערב. איתם אתה רץ וסופר מהר אחת שתיים שלוש סהר ודניאל ואז מוותר ושוב מתייצב להיות 'העומד'. וההם היו כאלה שרק ישבו מול הטלויזיה ואף אחד לא הפריע לסנופקין לדבר, כשעם סהר ודניאל תמיד יש אקשן, תמיד מישהו קופץ עליך ומחבק אותך ואז מבקש את המיקי-מאוס שלו...וקשה לשמוע מה אומרים בטלויזיה.  אצל ההם, (שבמקרה גרו בבית הישן שלי..וקיבלו את הטלפון שלי מאמי אחרי שעברנו) הכל היה קר ומרובע.. כשעם סהר ודניאל הכל עגול ושמח. וחם.

אוף, אני צריכה לאמץ איזה ילד שיהיה לי משלי, ולהפסיק להתרפק על ילדים של אחרים...אבל רק אם הוא יהיה כמו אחד מהם. אחרת לא שווה.

(עכשיו, כשאני מעלה את הקטע הזה יום אחרי שכתבתי אותו, אני מבינה איך פתאום זה קיבל משמעות וחשיבות כזאת. כי בתקופות כמו עכשיו, כשכלום לא בהיר וברור... זה כל כך נעים שיש את החיבה הזאת של ילדים שלא תלויה בדבר. ילדים הם כמו נקודת איפוס.)