עם קערה של תותים שוכבת

אל מול הטלויזיה בין ערביים.

את המצעים קצת מלכלכת

לא נורא, פה ממילא אני שמה את הרגליים.

לא משנה שדלות החריזות

הרי כולנו בסוף מתים

הידד, יש עקרות בית נואשות

בשידורים חוזרים.

עכשיו יש לי קערה של תותים

ואדום על הפרצוף.

ובסדרה אני זוכרת את המשפטים

באופן שוטף ורצוף.

תות אחד מתוק

ותות אחד מריר...

זה לא קריטי

כשאוכלים אותם ביום סגריר.

כולם בחדשות

מתלוננים על מלחמה

ומרוב הבעיות

שוכחים שהארץ קצת חמה.

לפני התות האחרון

הרגשתי קצת דכדוך...

מתחשק לי לאכול עוד המון-

אך יש לי רק אחד והוא בכלל מעוך.

ותוך הרהור פילוסופי

על אלוהימים וגנדים...

שאלה אותי אחותי

"למה את התותים קוטפים רק תאילנדים?"