את עובדת על עצמך, את יודעת. אין לך שום סיבה לקפוץ מצוק רק כדי להוכיח שאת יכולה. למי?

את יוצאת ליום בהיר של אור כשאת מלאה בחושך.

ומי , את חושבת, יוציא אותך מזה? אי אפשר לרפא אותך, את לא חולה. אני לא יודעת מה את רוצה מאחרים...יותר מזה- אני לא יודעת מה את רוצה מעצמך. את בעצמך לא יודעת. את כותבת שורות שמתחננות שיקראו ביניהן, את מחפשת שמישהו יפענח את הצפנים שלך. את מחפשת מישהו שיבין את הניואנסים שלך עם עצמך. את אולי היחידה שיודעת. את מחפשת מישהו שיבין שיש לך סוד ויחליט שזאת השליחות שלו לגלות מהו.

ומי אני שאשפוט אותך? את הרי ממילא כבר שנים מתעלמת ממני. אין לי כאן מילה. אני מדברת ואת לא שומעת, את בקרחת של יער, מחכה שמישהו יחצה אותו עבורך. את לא הגיונית, את יודעת. אין לך ביסוס למשאלות הלב שלך.

כל יום, אני רואה את זה לא מעט, את לוקחת לעצמך רגע להרגיש שאת קורסת. אחריו את מדרבנת את עצמך להמשיך וחוצבת תקוה בתוך חוסר המודעות שלך. ואז כשאת מחפשת את עצמך, את דורכת על אחרים בדרך. ממש בלי להתכוון. ומי אני שאגיד לך משהו? הרי שנים או שאני עיקר או שאני לא דבר.

אני מרגישה את תוכך כמש ונרקב מתוך שנים של הדחקה. אנשים שהחשבת הכי קרובים לא ידעו דבר. הדברים שאת מסתירה כל כך טוב, נראים כאילו אין להם מקום, אין מרגישים בחסרונם בכלל.

את כל כך טובה בלהיות שמחה, להיות שמחה מכל הלב, להיות שמחה וצוחקת ומלאה-

שאת שוכחת להיות מאושרת.