זה מצחיק אותך כשאת מתחייבת לדברים שאמרת. את יודעת שאת מדברת שטויות לפעמים, ואז עומדות לך ציפיות מנגד, מתדפקות על דלתי תודעתך, לא מהססות עד שמתפרצות פנימה (או שלחילופין את פותחת להן בנימוס). את מחוקקת לך גדרות ומבצרת נופים.

ואם את משתגעת, סימן שאת עוד בתוך המילים. את בוחרת להתעלם מההיגיון, את מעדיפה להיות נכונה. ואז את מקשקשת דברים לא הגיוניים כדי להרגיש שאת עוד שם, שאת מוגדרת, שאת מגודרת. מוטב לך בתוך טווח ידוע ומוכר שמותיר אותך לכמוש מלפרוץ ולגושש באזורים אפורים.

את לא אמת, ואין לך אמת. קשה מידי, קלילה מידי. את תמיד יותר מדי מעט. ותקופות הגדרת כדי לוותר לעצמך. כשאת קלועה בתוך הסבך של עצמך , את מתקפפת את התקופות שלך. סטטוס ראווה, סטטוס של אמת. הלא שניהם כבר מעוררים בך גועל.

את צריכה אותם שינגנו לאזנייך אמיתות של דברים, שיספרו לך על עצמך בעקיפין, להרגיש שאת לא היחידה, שיהיה לך תירוץ למעוד.

את מחליאה, את מתוקה. מי את?

מנכסת לעצמך את האידיאלים בעינייך, כמו מראה. זה שלך.

את יודעת שלא.