אבא שלי ידוע בפסימיות שלו. "ידעתי שזה יקרה!" הוא מכריז כל פעם שמשהו משתבש, הוא צריך שהכל יהייה מתוקתק לו לפי התכניות- אחרת הוא מתחרפן קשות. אבא ואמא הם הדוגמה האולטימטיבית לביטוי "משלימים אחד את השני" מהסיבה הפשוטה שאבא שלי הוא  פרימיטיבי מופנם ופסימי, ואמא שלי יש לה ראש פתוח, היא מאוד מוחצנת ,אאוט-גואינג ואופטימית. יש לה מספיק שמחת חיים בשביל שניהם גם יחד. אבל אין לי דברים רעים לומר על אבא שלי. אם הוא לא היה כזה פרימיטיבי (כל כך פרימיטיבי שהוא משתמש במשחת גילוח ומברשת ולא בקצף גילוח מפחית כי הוא חושב שלמרוח מפחית זה מטומטם כי זה מרגיש כמו קצפת לעוגה) אני לא הייתי השילוב המושלם של שניהם  סתם, אני צוחקת.

אבא שלי גם בטוח שאין לו מזל (וקשה להאשים אותו, באמת אין לו מזל.) כל מה שיכול להשתבש לו- משתבש. כמו למשל אז שהוא היה בטיול אופנועים ונתקע לו האופנוע אחרי שהוא היה כמו חדש, הוא היה צריך לחכות לגרר ולפרוש מהטיול באמצע. הוא כמו הגרסה העכשווית של חוקי מרפי.

בכל מקרה, אתמול אמא שלי נסעה להופעה עם המקהלה, אחותי ישנה אצל סבתא... אז אני ואבא חשבנו מה עושים.

החלטנו ללכת לנמל ת"א ולשתות שם משהו או לאכול, וכך עשינו.

מאז ומתמיד היה אבא שלי החבר הכי טוב שלי ואנחנו מעבירים צחוקים בלי הפסקה כשאנחנו יחד. אז צחקנו לנו בדרך על אמא ועל אחותי וכו', כשאבא שלי פתאום הבחין בשלט חנייה חינם שמצביע לדרך שעברנו אותה כבר. "אני לא יכול להתאפק" אמר אבא שלי תוך ביצוע עבירת תנועה, ונסע דרך כביש חד סטרי בכיוון ההפוך, מתפלל שהמשטרה לא ראתה אותו. "יש! אני לא מאמין! לא ראו אותי!" הוא אמר בצהלה ושמחה והחנה את המכונית. אז טיילנו לנו, צחקנו, אכלנו פיצה (אני אכלתי רק כדי לשמח אותו, הוא לא סובל את כל הקטע של האכילה הנכונה אצלי- אז לא נורא, ממילא פיצה זה הג'אנק פוד הכי פחות מזיק) ועשינו חיים. דיברתי איתו על ה"תל אביבי המצוי"- אמרתי לו שגבר תלאביבי טיפוסי לעולם ילך עם דגמ"ח שלושתרבעי חאקי, כפכפים, גופיית סבא לבנה, שרשרת כלשהי ולעיתים משקפ"ש והוא בהתחלה אמר "מה הקשר?" ואז הוכחתי את טענתי כי כל בחור שעבר בטיילת תאם את התיאור שלי.

דיברנו על סבא שלי שתמיד מדבר איתי על בחורים חתיכים ושאני חייבת לבוא איתו לדיסקוטק פעם אחת (אני מתה עליו חחח) ויאדה-יאדה-יאדה. בסופו של דבר פרשנו לאוטו, רק שאבא שכח את חוק המזל שלו: אם הוא עשה משהו והתחמק מהתוצאות- התוצאות יחזרו אליו כמו בומרנג מצופה בשברי זכוכית וחומר נפץ. מסתבר שגררו לנו את האוטו- ולא, חברים...לא בגלל שעשינו עבירת תנועה. בגלל שאבא שלי היה כל כך שמח שהוא לא קיבל על זה דו"ח שהוא לא שם לב שהוא מחנה את האוטו בחניית אוטובוסים. אני פרצתי בצחוק מכל הלב והוא היה במרחק רגע מלחנוק אותי ולתלות אותי על איזה עץ.

בסופה של הליכה מייגעת מכאן לשם ומשם לאמ-אמוק של המקום הזה, מצאנו את האוטו והוא שילם בערך 500 שקל על הגרירה פלוס הקנס. אבל מסתבר שכשהמזל שלו מוכיח את חוסר יעילותו , אבא דווקא מקבל מצברוח...כי בנסיעה חזור נחנקנו מצחוק.

בהחלט אין כמו אבא.