התעוררנו לקול הרעש המוזר של השעון המעורר של הפלאפון.

כשאני אומרת "התעוררנו" אני בעצם מתכוונת ל"התעוררתי" כי היא ישנה כמו דוב בשנת חורף עם זריקת הרדמה ליתר ביטחון.

כמו כל בוקר בימים הבאים פתחנו את היום בריב-בוקר מסורתי. "קומי נועה, הולכים לארוחת בוקר!" "לא! נלך עוד שעה" "אני הולכת עכשיו, אם תרצי אני אלך איתך עוד שעה" "מה הבעיות שלך?" "אני רעבה!" *צעקות\קללות\+התעלמויות* "טוב נו בואי לאכול"

 

אחרי שאכלנו להנאתנו החלטנו להצטלם ולעשות שיגועים, לקפוץ על המיטה בתקווה שהיא לא תישבר, לצעוק מילים גסות ולהשתולל, וכשגם מזה נמאס- הלכנו לאכול בארומה.

בערב, אחרי שנת צהריים של 3 שעות-הלכנו לטיילת. בטיילת היו כרגיל את אותם הדברים- אתה יכול לבוא לטיילת באילת היום, לחזור בעוד 20 שנה ועדיין יהיו את אותם קעקועי חינה, אותם כפכפים ואותם צמידים בכל מקום והם יעלו בדיוק אותו הדבר בכל בסטה. הסתובבנו,עברנו ליד בסטה של קונכיות עם קונכיות מכל הצבעים והגדלים ולבסוף קניתי באיזה מאה שקל כמה קונכיות (יש לי fetish מטורף) וזאת הקניה שאני הכי מרוצה ממנה. החלטנו לעשות קעקועי חינה מסורתיים (כי איזה ישראלי שמכבד את עצמו יירד לאילת בלי לעשות קעקוע חינה?)

 

 

אז הגענו לבסטה אקראית ובחרנו קעקוע של פיה נדושה, ונועה התיישבה לעשות. עם נועה הכל הלך יופי- באה, עשתה וזהו.

איתי הכל חייב להסתבך. התיישבתי ובגלל שלא היה את מה שרציתי- עשיתי כמו של נועה. "מעתיקנית" הוא קורא לי.

"מה זה עניינך?" עניתי ברוגז.

"עכשיו יהיו לך שני קעקועים, טוליק" נועה אמרה

"איפה יש לך עוד קעקוע?" הוא שאל

"הנה" הושטתי לפנים את היד כדי להראות לו.

"מה זה הקשקוש הזה?" הוא שאל

"זאת חתימה של סלבדור דאלי"

*הבעת חמור שלא מבין מה רוצים ממנו*

"האמן הכי גדול בעולם...אולי!?" הוספתי בהתנשאות

"פחח..לא יכלת לעשות משהו יותר לעניין?" הוא אמר.

התעצבנתי.

"סליחה, אל תדבר אליי בבקשה, רק תעשה את הקעקוע ודי"

"איזה מזל את?"

"היא מזל סרטן" נועה ענתה

"אהה את רגישה...יצאתי עם סרטנית במשך שנה...סרטן זה רגישות"

"טוב."
"מה את מתרגשת יא רגישה?"

"טוב"

"הנה סיימתי."

נועה הושיטה לו שטר של 100 שקל והוא היה אמור להחזיר לנו עודף של 60 שקלים. הוא הביא לנועה 50.

"חבוב, עוד 10 שק בבקשה." הערתי

"מה? 10 שקל טיפ"  הוא אמר בחיוך

"חמוד, לא הייתי נותנת לך טיפ גם עוד 10 שנים . 10 שקל בבקשה עכשיו." והוא שם לנועה 10 שקלים ביד.

 

המשכנו להסתובב והחלטנו פתאום שנדבר אנגלית. ויהי מה - מי שפונה אלינו- אנחנו לא מבינות עברית.

"do you see this girl shirt?! its was so pretty" נועה אמרה עם המון שגיאות.

"honney, if your gonna speak english with me in front of all these people ,please do it right. i dont wanna look like a dumb wanna-be"

"o.k."

 

המשכנו לפטפט באנגלית ופתאום תפס אותנו איזה אחד ואמר שאנחנו פוסטמות כי לפני שניה דיברנו עברית.

"huh? and who are you exactly?" נועה אמרה בניסיון אחרון והלכנו.

ואז החלטנו שזה אדיוטי ושיש גבול לכל תעלול.

 

חזרנו למלון ועלינו לחדר ופתאום ראינו על הרצפה במדרגות המון כרטיסי ביקור אדומים.

 

כן, חבר'ה. שכונת הים האדום פתחה גם בית בושת! אי אפשר לומר שזה לא צפוי...

בערב עשינו שיחה באוחה עם המציל, אולי הבנאדם הנורמלי היחיד בכל המלון הזה. דיברנו על החוסר-קלאסה של המזרחית ושזאת חרא של מוסיקה וכל מיני דברים כאלה.

קצת אחרי זה בלילה, אנשים דופקים לנו על הדלת כדי שנצא.

קולות של שולחנות מתהפכים נשמעו,

בחורה רצה במסדרונות שיכורה עם סדין על הראש אותו היא גזרה עם מספריים לצורת רוח רפאים,

דפיקות על דלתות, סקס בחדרים...פשוט היה לנו שחור בעיניים.

 

אבל הצרות האלה קטנות עלינו בהשוואה למה שקרה אחרי כן...

 

המשך בחלק הבא!