היי חברים, סליחה שלא עדכנתי המון זמן... זאת לא אשמתי,זה מפני שהצג שלי נשרף פתאום (אבל קיבלתי צג דק במקומו אז הכל בסדר עכשיו)

יש לי בעייה זמנית עם התגובות ואני לא יכולה להגיב או להעלות פוסטים מהמחשב שלי אז עד שיפרמטו לי אותו אני עושה את אלו מהמחשב של אמא שלי, כך שאם לא ייצא לי להגיב תדעו שקראתי ואני בכל זאת מעריכה אתכם ואת התגובה שלכם.

(וכעת אמשיך מהיכן שהפסקתי )

 

אבל הצרות האלה קטנות עלינו בהשוואה למה שקרה אחרי כן...

 

ביומיים הבאים נכנסנו לקשיים כלכליים. כל אחת מאיתנו הביאה איתה 1500 שקל בערך לבזבז ואני לא שמתי לב ודי בזבזתי את הכל, לנועה נותרו 200 שקל בערך ולי לא נשאר באשראי גרוש שחוק. לנועה היה אשראי שהפס המגנטי שלו לא תפקד ואי אפשר היה להוציא מהכספומט כסף. בשורה התחתונה היה כבר יום שישי בערב ויום שבת עמד בפתח יחד עם ארוחת צהריים שעמדה לעבור בקרקורי בטן ופנטזיות מתובלות בריר על סלט ארומה ואייס קפה. היינו צריכות את הכסף למוניות, אוכל בחזור ועוד... ואי אפשר היה להויא את הכסף של נועה באותה שבת.

 

באותה נימה בארוחת הבוקר בשבת אני גנבתי מחדר האוכל 5 לחמניות, 3 ביצים קשות, ושתי כוסות פלסטיק גדושות גבינה לבנה. כל אלו נדחסו למיני מקרר שהיה בחדר והייתי אמורה לחיות על זה עד הערב.

 

 

התכנון היה שנועה תוציא כסף מהבנק ביום ראשון בבוקר ואני אחזיר לה כשנחזור, ואחרי יום שבת סוער ורעב- קמנו ביום ראשון ויצאנו לבנק אחרי ארוחת הבוקר. נכנסנו וחשכו עינינו:

עשרות אנשים עומדים בתור, והאוטובוס יוצא בשעה 12!

חיכינו וחיכינו, שקלנו לסיים את השיעמום הזה על ידי תלייה פשוטה מהתקרה הגבוהה והמכובדת של הבנק, אבל לא היה לנו על מה לתלות את עצמינו ולא הייתה עניבה או חבל, אז די ירדנו מהרעיון.

בסוף, אחרי שעזרנו לזקנה חביבה רוסייה עם התור, הגיע תורינו והקופאית נתנה לנו את מאה השקלים.

 

בבת אחת האיר עלינו זרקור ומקהלת הללויה החלה לשיר בהרמוניה.

 

 הלכנו לקבלה והשארנו את צרותינו מאחור כשנתנו את המפתח.

בשמחה וצהלה אנחנו הלכנו לכיוון התחנה המרכזית, עלינו על האוטובוס והייננו מוכנות לחזור. בעצירות קניתי כל פעם טילון אחר- פעם טילון שוקולד, פעם טילון ריבת חלב, פעם טילון פקאן... החיים דבש.

 

כשנועה נרדמה אני הרמתי את הראש והיה איזה בחור ממולי שעשה לי שלום, אז נופפתי בחזרה. אחרי כמה דקות הוא עבר לחברים שלו מאחוריי והתחלנו לדבר, מסתבר שהוא מרמת הגולן אבל בכל מקרה צילמתי אותו והוא העביר לי עשר דקות טובות.

 

כשהסתיימה הנסיעה אבא שלי עוד היה בפקקים אז חיכינו בתחנה המרכזית המסריחה. כל הזוהמה והמסטיקים שהתאחו על הרצפה והאנשים הספק מסוממים\ספק 'היי-בנטורל' האלה עשו אותנו עצבניות שחבל על הTime (כי ממילא אנחנו לא מעשנות אז זה לא מה שיפיג את הלחץ). בבת אחת גייסתי את עצמי למצברוח שמח והלכתי לקנות ארטיק קרח. נועה התעצבנה מזה עוד יותר כי כשהיא עצבנית היא צריכה שיהיו בעצבים יחד איתה.

 

בסוף אבא הגיע ולפתע קשת בענן הופיעה מעלינו וסוסי פוני קיפצו סביבינו וחמניות צמחו ופרחו.

 

כאן תמו מסעותינו באילת...