זה ממש מטופש. הסיבה היא אותה סיבה שכרגע כתבתי "זה ממש מפגר" ואז לחצתי ארבע פעמים על בקספייס והחלפתי ל "זה ממש מטופש". הדבר שהכי מפחיד אותי בעולם, הוא שאחרים יעבירו עליי ביקורת שלילית. את החלק החושב אצלי הייתי רגילה להסתיר במשך שנים עם הבעה אדיוטית ויציאות מפגרות של בחורה עם מנת משכל של קומקום, בגלל התסביך שלעולם לא נפתר אצלי.

לא סתם אני יורדת על עצמי חזק כל כך. זה המנגנון של הביקורת העצמית שפוחד תמיד שלאחרים יהיה משהו לומר, משהו שלילי..אז אני מפגינה עכשיו מודעות עצמית, כי אני מודעת להכל. אני יודעת כל מה שחשבו עליי אז, אני מפגינה מודעות כדי שלא יהיה לאף אחד מה לומר, כי אני כבר יודעת.

 אני יכולה לנסות לתרץ את זה המון, אבל בתכלס – התנהגתי ככה כי הרגשתי לוזרית וקטנה ולא חשובה. אני העדפתי שיהיה לאנשים משהו רע לומר על מי שאני לא, מאשר שחס וחלילה יאמרו משהו על מי שאני כן. ביקורת שלילית, סובייקטיבית ולא נכונה ככל שתהייה, תמיד עושה לי משהו, אם היא נאמרת בהחלטיות ומאדם שאני תופסת כחכם.

בהתחלה אני אומרת "שטויות," ואז אני חושבת על זה בזמני הפנוי והלא פנוי ומתחילה לשנות את תפיסת העצמי שלי בהדרגה ועומדת על סף השיגעון. יש לי חרדה מאמירות אובייקטיביות וביקורתיות כלפי דברים שאני אומרת בציניות, אז כשאני מרגישה מאוימת ככה, אני הופכת לרובוט פוליטיקלי-קורקטי ומשתדלת תמיד לומר דברים בשיקול דעת, ברציונאליות וחס וחלילה לא לתפוס רוח שטות ליד אותו אדם, כי מישהו עלול לבקר את דבריי , או לחשוב בלב שאני מגוחכת(!) ואז אני ארגיש טפשה , בורה ועם הארץ.

אני מבינה פתאום למה הייתי מתנהגת ככה. מסיכת הטמטום הייתה נותנת לי לגיטימציה לא לקחת ללב כל מה שנאמר מאחרים, כי למה שיהיה אכפת לי ממה שאומרים אם בעצם לא באמת מכירים אותי? הערכה עצמית לא היתה אף פעם הצד החזק שלי. אני יכולה לשבת ולשכנע את עצמי שאני משהו משהו, אבל עד שלא אקבל אישור מהסביבה אני ארגיש כמו אפס משהו.

אני מודה! אני הדבר הכי חסר ביטחון בעולם!!! לעד אני ארגיש לא חכמה, לא מוכשרת, לא מעניינת ולא כלום, אלא אם כן ייאמר אחרת, ואז ארגיש על גג העולם לחמש שניות רצופות.

אולי זה מה שדוחף אותי להצליח בכל מה שאני משקיעה בו, כי הביקורת העצמית וההרגשה המגעילה של הכישלון שיש לי מכל דבר לא מושלם שאני עושה פשוט בועטים לי בתחת להמשיך ולהשתפר. אני צריכה משהו שמגדיר אותי, אני צריכה משהו שיחזיק אותי עם ההרגשה שאני לא כאן רק על עצם קיומי.

כל הדברים שהיו מפחידים אחרים, הם הדברים שנוצרו מתוך מגננה. בעבר אני יצרתי רושם של סנובית, יצרתי רושם של בחורה שאנשים רודפים אחריה, יצרתי רושם של הערכה עצמית בשמיים- איך שדברים יכולים להטעות... כשאני בכלל שמחה עד הגג כשאנשים שאני לא מכירה פונים לדבר איתי; כשאין דבר שפחות מעניין אותי מכל הציפורים שמסתכלות עליי מהעץ, כי אף אחת מהן היא לא אחת שהייתי מוכנה להחזיק ביד; כשהדרך היחידה שלי להעריך את עצמי היא מישהו אחר שיהווה את המראה של עצמי.

אני לא יודעת איך בנוי הפרדוקס שלי, האם הפרפקציוניזם גורם לחוסר ביטחון או שמא חוסר ביטחון גורר פרפקציוניזם? אין לי מושג. לא ישבתי עם עצמי מספיק כדי לנתח את ההתנהגויות שלי, אבל כך או כך, כמה שאני לא אטחן לעצמי שהדעה שלי על עצמי היא הכי חשובה, ושאחרים לא מכירים אותי... אני תמיד אשאר עם הרגשת הלוזריות שלי.

איך אנשים מאופקים תמיד גורמים לי לשאול את עצמי למה אני כל כך מקולקלת ואמוציונאלית כל הזמן. עם זאת, לא הייתי משנה את זה. אם לא הייתי כזאת, לא הייתי חושבת את כל המחשבות שאני חושבת, ולא הייתי כל כך מרותקת מההתנהגויות של אנשים אחרים, ולא הייתי מפתחת את הדעות שלי על הסביבה והעולם ומנסה לתקן הכל כמו שאני מנסה לתקן את עצמי. ואז מה היתה יכולה להיות ההגדרה העצמית שלי?

אז אין מה לעשות, יש מערכת מגננות פעילה, יש ביטחון עצמי שמציץ ואומר שלום מידי פעם ואז חוזר עמוק לתוך הקונכייה שלו, ויש את הדעה הכללית לסיכום, שזה מה שיש וצריך לחיות עם זה ולהטיף לעצמי לא להרגיש ככה, וזה אף פעם לא מחלים, זה פשוט פחות מורגש כשאני בסביבה נוחה.

וזה לא שאני אומללה ומרחמת על עצמי כל הזמן, ממש לא. כל מה שזה יוצר הוא ערעור ותסביכי תדמית עצמית. זה לא טוב, זה גם לא רע. זה פשוט המצב.

זה לא בראש מעייני תמיד, אבל כשזה כן, קשה לזה לעבור.

אה, גם למות די מפחיד אותי, אבל ניחא.

תחושת הזהות שלי עומדת בערעור פעם בכמה זמן. אני לא יודעת למה, יכול להיות בגלל הדבר הכי קטן, אבל זה קורה. אולי זה שלב התפתחותי בו אני מבינה דברים, ואולי זה פשוט כדי להזכיר לי שאין דבר כזה עליות בלי ירידות, שהכל זמני. אני שונאת את תחושת הזמניות הזאת, כאילו ויש יצור בצורת חור שחור קטן שעתיד לגדול, שיושב לי מאחורי העורף וצוחק צחוק גדול כל עת בה אני מרגישה בטוחה בעצמי, כאומר "נוט פור לונג"… אני שונאת להרגיש שהדברים לא בשליטתי (לא כולנו כך?), אני מעדיפה להחליט בעצמי שהעניין הוא רק זמני. אני עד לפני ממש שבוע, הרגשתי בלתי מנוצחת. הייתי במעין בידוד מחשבתי למשך תקופה, עלו לי מחשבות משהו, הרגשתי תחושת זהות יציבה, חזקה ואיתנה, חשבתי שאני יודעת מי אני ובמה אני נבדלת מהסביבה (הדברים אשר הכי חשובים להרגשה הזאת שמייחדת אותי בפני עצמי משאר אוכלוסיית העולם, גם אם אני בסך הכל עוד אורגניזם על בסיס פחמן שעובד על פי אותם חוקים), אני חשבתי שאנשים אחרים לא מסוגלים להשפיע יותר, שהנה, אני יצור חזק עם דעות מפלדה וביטחון עצמי בשמיים… אז חשבתי. אני חושבת שהיתה זאת תקרית הפוסט הקודם שהבהירה לי כמה אני פגיעה בסך הכל, וגם אם זאת מכה שמפסיקה לכאוב אחרי רגע, היא משאירה רפלקסים חדשים.

לא באמת אכפת לי מהאדם עליו כתבתי בפוסט שעבר, ועם זאת, זאת היתה הפעם הראשונה שלי זה תקופה ארוכה שנתתי לעצמי להתעצבן ולהתרגז מכל הלב. פתאום אני מרגישה משוחררת, ועם כמה שזה מותיר אותי חסרת ביטחון, אני מרגישה כמו ילדה שוב. אולי ייקח זמן עד שאתעצבן ואחצין את זה שנית, אבל הוכחתי לעצמי בקטנה, שאני כן אנושית. אני מרגישה שכל העסק הזה של להתבגר פשוט גורם לאנשים להרגיש חזקים יותר ועוצמתיים יותר אם הם משאירים את הרגשות והתחושות שלהם לעצמם, אם הם פשוט מפנימים הכל ושופכים את זה בחדרי חדרים. מפה מתחילה ההרגשה של אנשים שהם מגיעים לבית הספר ושמים מסיכה מטאפורית, מפה כולם מסתבכים בהצגות, מפה כולם מתחילים להיות אומללים. עם זאת, אני מכירה את עצמי עד עתה טוב מדי ואני יודעת שאני ,כמו גדולה (תרתי משמע), אמשיך בתופעה הזאת אצלי. זה משהו פשוט שקורה במערכת, כשאתה שומר את התחושות לעצמך, אתה כמו שם אותן בתנור. הן מתבשלות, יוצרות ניחוח נעים של מחשבות חדשות, גם אם הן שליליות ומלאות מטענים, אלו הן עדיין מחשבות שלא חשבת קודם, או אולי חשבת- אבל לא באופן הזה. הניחוח הזה הופך ממכר, לפתע האדם העיקרי שאתה חולק איתו את תחושותיך הוא אתה עצמך, ואז המחשבות תופחות ואתה הופך למכונת מחשבות משומנת היטב ומלא השראה. כל זה רק מלתת פידבקים על הדברים מסביב רק עם עצמך. בגלל זה, כשאנשים נמצאים בתוך מערכת יחסים, הם לעיתים קרובות חולקים את המחשבות שלהם עם בן או בת הזוג וכך נותנים למחשבות החדשות לברוח, את האפשרות של לחשוב ולחשוב ולפענח את המצב בעצמך- הם מחליפים בתמורה לעצות רגעיות שמעבירות את הנושא מהראש ומותירות אותך די ריק.

בגלל זה, אני מתחילה להאמין שהתיאוריה של שמואל החצי-משוגע מהספר של אשכול נבו, צודק. בעולם הכל אדום, לבן או שקוף. אדום כפרי עץ הדעת, לבן כפרי עץ החיים, ושקוף שהוא הניטרלי, מה שאמור להיות הנפש של הכל, אלוהים. כשאדם הוא אדום, הוא בוחר בדעת. הוא מוקדש כולו לחשיבה וידיעה, דבר אשר מותיר אותו לקוי במידת מה מהצבע הלבן, החוויות, כי בשביל דעת אובייקטיבית ומחשבות צלולות צריך להתרחק קצת מהכל. כשאדם לבן- הוא בוחר בחיים. הוא בוחר בחוויות, בעשייה, בדיבורים.. והחוויות שלו משטחות את המחשבות. כשטוב לו לאדם, המחשבות נחות.

לפעמים ההבדלים נראים לי קיצוניים. הלוואי שיכולתי ליהנות משני העולמות בשלמותם, בלי להרגיש שאני קופצת מיין ליינג כל הזמן.

 היום אין רזולושן, הבלבול נשאר בעינו. אולי אני פשוט אשלים עם זה שלפעמים אני אדומה ולפעמים אני לבנה, ולא תמיד אפשר להיות שניהם..אבל קצת מעצבן להשלים עם זה.

אני פשוט לא סובלת גישה כזו!  גם אם יצא לך לקרוא פה בבלוג, אתה לא יודע כלום! אני לא יודעת להתבטא כמו שצריך במילים, לעולם לא יהיה ניתן להבין איך אני חושבת על ידי התבוננות מהצד, קריאה כאן, דיבור איתי אפילו. כל מה שאני כותבת בבלוג כל כך רדוד בהשוואה למה שאני חושבת כל יום, אז מי אתה בכלל שתבוא ותגיד לי מה מתאים לי, מה לרמה שלי ומה לא? אפילו כאן אני כותבת לפעמים מנקודת מבט נאיבית ותמימה, אבל מי אמר? מי אמר שככה אני גם חושבת כל הזמן? אני לא צריכה גם לפרט בכלל את כל מה שאני חושבת כי אני לא מנסה להוכיח את עצמי לאף אחד, אני יודעת מי אני בצורה מאוד ברורה, ברורה מספיק כדי לדעת שאתה יהיר ובור דייך כדי לבוא ולומר בצורה כזאת שטוחה שאתה יודע באיזה אפן אני חושבת ועל מה, ולהוסיף בסוף בסמכותיות "אולי אני טועה" . אני לא סובלת אנשים כאלה כי הם גורמים לי להתערער לרגע, ואז אני פשוט מבינה שאנשים שהם מספיק שחצנים כדי להתיימר להיות מבינים גדולים של החיים ועם זאת מספיק רדודים כדי לשפוט אותי לפי התבוננות מהצד- הבעיה היא פשוט לא אצלי. אני לא מתיימרת להיות אינטליגנטית מתוחכמת וגם אם אני מבינה דבר או שניים אני לא מקפידה להחצין את זה. היופי באנשים הוא שאתה לעולם לא תכיר אותם באמת, אולי הכי קרוב ללהכיר אותם יהיה לשהות המון במחיצתם... אבל אף אחד לא מכיר באמת, הם נשארים מסתוריים. הבלוג הזה לא מציג אפילו חצי ממי שאני וממה שאני חושבת עליו כל הזמן. אחרי היום וכמה שרתחתי, אני פשוט נשבעתי שאני לעולם לא אסיק לנפשם של אנשים, לעולם! אני אצחק עליהם אם הם נורא דורשים את זה, אבל אני לא אציב עובדה ואגיד באופן חד וחלק איך הם חושבים ומה מתאים להם, ומה לא. אני גם לא הייתי צריכה להתעצבן כל כך חזק בגלל זה, בסך הכל מישהו שבא ומשחק לי אותה אחד שמכיר אותי ויודע איך אני חושבת ואיך אני רואה את העולם, אולי זאת האכזבה מאותו אדם שאני חשבתי שבאופן כללי הוא חכם, ובא ביציאה כל כך שטוחה. כשמישהו נראה לי מאוד חכם, אני באופן טבעי מקשיבה לדברים שהוא אומר, ואם נאמרו דברים כאלו- תחושת הביטחון העצמי שלי מתערערת ולוקח לי זמן לעכל את המצב על כל פניו, אני תמיד משליכה דברים על עצמי. עכשיו אחרי שהוצאתי את הקריזה פה אני קצת יותר מנוטרלת.

אז לסיכום: חבל שאם אתה יודע כל כך הרבה על החיים, עוד לא הגעת לתובנה שלתפיסה של אדם אין אמצעים חד משמעיים לביטוי, ובמיוחד לא בפני אדם שלא מכיר אותו.

חבל גם שלוקח לי זמן לעכל את מה שנאמר לי, ואני לא אומרת את זה באופן ישיר על המקום.