אבא שלי ידוע בפסימיות שלו. "ידעתי שזה יקרה!" הוא מכריז כל פעם שמשהו משתבש, הוא צריך שהכל יהייה מתוקתק לו לפי התכניות- אחרת הוא מתחרפן קשות. אבא ואמא הם הדוגמה האולטימטיבית לביטוי "משלימים אחד את השני" מהסיבה הפשוטה שאבא שלי הוא  פרימיטיבי מופנם ופסימי, ואמא שלי יש לה ראש פתוח, היא מאוד מוחצנת ,אאוט-גואינג ואופטימית. יש לה מספיק שמחת חיים בשביל שניהם גם יחד. אבל אין לי דברים רעים לומר על אבא שלי. אם הוא לא היה כזה פרימיטיבי (כל כך פרימיטיבי שהוא משתמש במשחת גילוח ומברשת ולא בקצף גילוח מפחית כי הוא חושב שלמרוח מפחית זה מטומטם כי זה מרגיש כמו קצפת לעוגה) אני לא הייתי השילוב המושלם של שניהם  סתם, אני צוחקת.

אבא שלי גם בטוח שאין לו מזל (וקשה להאשים אותו, באמת אין לו מזל.) כל מה שיכול להשתבש לו- משתבש. כמו למשל אז שהוא היה בטיול אופנועים ונתקע לו האופנוע אחרי שהוא היה כמו חדש, הוא היה צריך לחכות לגרר ולפרוש מהטיול באמצע. הוא כמו הגרסה העכשווית של חוקי מרפי.

בכל מקרה, אתמול אמא שלי נסעה להופעה עם המקהלה, אחותי ישנה אצל סבתא... אז אני ואבא חשבנו מה עושים.

החלטנו ללכת לנמל ת"א ולשתות שם משהו או לאכול, וכך עשינו.

מאז ומתמיד היה אבא שלי החבר הכי טוב שלי ואנחנו מעבירים צחוקים בלי הפסקה כשאנחנו יחד. אז צחקנו לנו בדרך על אמא ועל אחותי וכו', כשאבא שלי פתאום הבחין בשלט חנייה חינם שמצביע לדרך שעברנו אותה כבר. "אני לא יכול להתאפק" אמר אבא שלי תוך ביצוע עבירת תנועה, ונסע דרך כביש חד סטרי בכיוון ההפוך, מתפלל שהמשטרה לא ראתה אותו. "יש! אני לא מאמין! לא ראו אותי!" הוא אמר בצהלה ושמחה והחנה את המכונית. אז טיילנו לנו, צחקנו, אכלנו פיצה (אני אכלתי רק כדי לשמח אותו, הוא לא סובל את כל הקטע של האכילה הנכונה אצלי- אז לא נורא, ממילא פיצה זה הג'אנק פוד הכי פחות מזיק) ועשינו חיים. דיברתי איתו על ה"תל אביבי המצוי"- אמרתי לו שגבר תלאביבי טיפוסי לעולם ילך עם דגמ"ח שלושתרבעי חאקי, כפכפים, גופיית סבא לבנה, שרשרת כלשהי ולעיתים משקפ"ש והוא בהתחלה אמר "מה הקשר?" ואז הוכחתי את טענתי כי כל בחור שעבר בטיילת תאם את התיאור שלי.

דיברנו על סבא שלי שתמיד מדבר איתי על בחורים חתיכים ושאני חייבת לבוא איתו לדיסקוטק פעם אחת (אני מתה עליו חחח) ויאדה-יאדה-יאדה. בסופו של דבר פרשנו לאוטו, רק שאבא שכח את חוק המזל שלו: אם הוא עשה משהו והתחמק מהתוצאות- התוצאות יחזרו אליו כמו בומרנג מצופה בשברי זכוכית וחומר נפץ. מסתבר שגררו לנו את האוטו- ולא, חברים...לא בגלל שעשינו עבירת תנועה. בגלל שאבא שלי היה כל כך שמח שהוא לא קיבל על זה דו"ח שהוא לא שם לב שהוא מחנה את האוטו בחניית אוטובוסים. אני פרצתי בצחוק מכל הלב והוא היה במרחק רגע מלחנוק אותי ולתלות אותי על איזה עץ.

בסופה של הליכה מייגעת מכאן לשם ומשם לאמ-אמוק של המקום הזה, מצאנו את האוטו והוא שילם בערך 500 שקל על הגרירה פלוס הקנס. אבל מסתבר שכשהמזל שלו מוכיח את חוסר יעילותו , אבא דווקא מקבל מצברוח...כי בנסיעה חזור נחנקנו מצחוק.

בהחלט אין כמו אבא.

לכתוב פוסט ראשון לבלוג עם כותרת "אהבה ללילה אחד" בכינוי "מתולתלת" מרגיש בשבילי כמו פרק ראשון לעונה שנייה בסדרה. אני באמת ניסיתי לכתוב בבלוגים עם שמות אחרים, אבל אני פשוט לא מתחברת... רק השם "אהבה ללילה אחד" מעורר בי את ההשראה שאני צריכה כדי לכתוב. אני מתגעגעת וזה רק טבעי, לא?

אז הנה כמה דברים שבטח תרצו לדעת...

דבר ראשון-

עברתי דירה. מי שזוכר מהבלוג הקודם שנתתי צילום של הגינה שאני תמיד הולכת אליה- אני לא גרה בקרבת מקום יותר. אני גרה בקצה השני של היישוב. אני נורא לקחתי את זה קשה בהתחלה, לא רציתי לעזוב את הבית הקודם כי פחדתי ששום מקום לא יהייה טוב כמוהו ולא יהייה גן שיחליף את הסנטימנטים שיש לי לגן הקודם, ולבסוף יצא שעברנו לבית אותנטי כפרי ומקסים שמזכיר את הסגנון של האחוזה שהייתה לסבא וסבתא שלי בצרפת! אני קיבלתי חדר עם מרפסת והמון דברים חדשים, ואני ממש שמחה מהמעבר. עברנו בכלל כי הבעלים של הבית הקודם גר בארצות הברית 15 שנה והשכיר לנו את הוילה ואז חזר, ואנחנו היינו צריכים לעזוב. עכשיו אנחנו בבית יותר גדול עם חצר יותר גדולה שיש בה אפילו סל לכדורסל. אני מאוד נרגשת.

דבר שני-

אני עבדתי עד היום בקייטנה ברעננה יחד עם נועה. היו לנו חניכים שנורא אהבתי ועכשיו ביום האחרון הבנתי כמה שאני אתגעגע אליהם וללהעביר עליהם צחוקים בסוף היום עם שאר המדריכים, לחכות בחום להסעה ולחזור צרודה כי שרנו "הגביע הוא ש-ל-א-א-נו".

היו לי את כל סוגי החניכים וזה מה שעשה את זה כל כך מעניין. היו לי:

החניכה הקולנית והמתחנפת- זאת שנדבקת לרגל שלי באופן קבוע מהיום הראשון וכל פעם שהיא מסיימת דף צביעה היא קוראת:"טל! טל! תראי איזה יפה יצא לי!!!"תוך חיבוקי דביקי

החניכה התחמנית- שבאה ואמרה לנועה שהיא אוהבת אותה יותר ממני ולי שהיא אוהבת אותי יותר מאת נועה.

החניכה המופרעת- זאת שמכים אותה בבית אז היא אלימה נורא (אבל עם קצת חום ואהבה גם היא בסדר...)

החניכה הקטנטונת- יותר קטנה מכל שאר החניכים עם קול ציפציף שאי אפשר להתנגד לו.

החניכה הבלתי נראית- מעולם לא אמרה מילה, מעולם לא פנתה אלינו, חוץ מלהגיד "שוקולד" כששואלים אותה מה היא רוצה בלחמנייה אני לא חושבת שיצא לי לשמוע את הקול שלה.

החניכה המועדפת- זאת שעושה הכל פיקס ומשתדלת להיות הכי טובה ובמקרה יש לה גם לחיים שבא לנגוס בהן וחיוך ממוטט!

החניכה המפוזרת- זאת חניכה שאני לא סובלת בגלל שהיא מזכירה לי את עצמי בתור ילדה. היא מאבדת כל דבר, היא בוהה בחלל הריק כאילו היא חווה איזו התגלות אלוהית כל חמש דקות עם פה פעור, היא מתנהגת מוזר (כשהיינו בספארי היא התחילה לבכות כי לא הבנו נכון את הסיפור שהיא סיפרה על הפילים, וכשהיא ראתה תרנגולת היא קרקרה כמו אחת ואז אמרה "אל תדאגי קוריצה , אני לא דן מנו") וכשכולם ירדו מהמיניבוס היא נשארה בוהה בחלון. בסך הכל בכל הקייטנה היא איבדה 7 כובעים, 10 בקבוקי שתייה ואינספור פתקים שהיא הייתה צריכה לתת לאמא שלה.

החניך החתיך-אך-מופרע- חיוך ממזרי , מפונק ועושה מה שבא לו

החניך החתיך שמושפע מהחניך החתיך-אך-מופרע- וכשהוא לא בסביבה הוא ילד טוב ג'רוזלם

החניך הגיי- "בנים לא מבינים את העולם המסובך של הבנות לפעמים..הלוואי שהייתי בת. בנות יכולות לשים לק."

כן, כל אלו בערך היו החניכים שלי ולמרות הכל אני אוהבת את כולם כל כך... חבל שנגמר

יש לי עוד המון מה לספר אבל זה לפעם אחרת, רק רציתי לעדכן בכללי ולהודיע שחזרתי לישרא בבלוג אישי.

טל.