"טל! תתעוררי," אבא אמר בקול שניה אחרי שהוא פתח את הדלת, "יוצאים לטייל".

כמו בכל שבת לאחרונה, גם היום. אבל היום היה לי קול שאמר שהוא קצת לא רוצה, קצת מעדיף להישאר בבית, לסרוג. לצייר. לקרוא את הספר עד הסוף. לחשוב.לכתוב. וחוץ מזה גם יש לי מחר מבחן, אז אני צריכה ללמוד. וגם הלכתי לישון בשתיים וחצי אתמול, ואני נורא עייפה.

ההורים, כששמעו על המבחן, הם אלו שאמרו לי להישאר. למרות שידעתי שאולי אתחרט בעוד שעה, העדפתי היום להישאר בבית. כמו שתכננתי אני ציירתי, סרגתי, קראתי את הספר, שתיתי תה עם שלוש עוגיות חמאה. אני אוהבת להיות לבד בבית, לשבת בין הקירות ולהרגיש את החלל הריק מלטף את הכתפיים שלי. יש חום מסוים שבית מקרין כשיש בו אנשים. אם הם שמחים, הבית מקרין חום חזק, ואם הם עצובים, אז החום חלש. אבל תמיד יש חום. כשזאת רק אני, הבית קר. אני יושבת על הרצפה כנגד הקיר בחדר עם ספר בכפות הידיים ומרגישה את האנרגיה שלי נשאבת לתוך הניכור של קור המבנה; מרגישה איך הקירות והרצפה מוחקים לי קצת שמחה. יש בזה קסם מסוים, להיות קצת מדוכדך.

אני לא יודעת להסביר למה, אולי כי המחשבות מתבשלות יותר טוב, אולי כי זה גורם לי להרגיש את ההרגשה הזאת במאחורה של הראש, כאילו ועוברת לי צמרמורת ומעסה לי את הקרקפת בעורף , אולי זה בגלל שהפעמים שאני מרגישה הכי מוגדרת הן הפעמים שאני מדוכדכת, כשהצבעים שלי קצת נבלעים בתוך עצמי. כי אז יש לי מיקוד בנקודת המבט שלי, וזה הדבר הכי אינדיבידואלי שאני מכירה.

בגלל זה אולי, אני כל כך אוהבת את החורף. כשיש עננים בשמיים והכל מנוכר, ואתה עייף רוב הזמן (ואי אפשר להכחיש שהמחשבות הכי נעימות ומרירות מגיעות כשאתה עייף, ממש לפני שאתה נרדם), ואתה יכול להסתכל מהחלון ולהרגיש את הבית כשהוא קר, ולחשוב שהעולם קצת זועף היום, וכמה שזה עצוב. ואותו הקול שאומר כמה שזה עצוב, מחייך רגע אחרי זה..כי הוא מרגיש מאוד מיוחד ויפה.

גם אם לא תמיד מרגישים את הקול מחייך, הקול הזה הוא שעושה את התחושה של ההגדרה אחרי כן. הקול הזה הוא שמנחם אותך ועוזר לך לרחם על עצמך, ומביא איתו את התחושה של הנחמה עצמה. כשחורף, אתה לא מחויב לחייך, ואתה לא מחויב לצאת ולהינות ולהשתגע, יש לך לגיטימציה להישאר בבית ולהיות עם עצמך, ואתה יכול לומר לעצמך שזה בסדר, שזה חורף, ושכולם עכשיו בבית..וממילא אי אפשר לצאת. אז הרצון שלך להישאר בבית הוא לא חריג. אבל אתה יודע שאתה לא רוצה את האפשרות לצאת, אתה לא רוצה את הבילוי. אתה לא רוצה להיות לבן. אתה רוצה להישאר כאן ולהיות אדום.

הגלים שעושים הקולות הקטנים בחלל הגדול של הבית- רוקדים עם הריק. הקולות של המקלדת רוקדים ומתגרים בקור, ואז קול הספל שמונח על השולחן, והכפית של הסוכר. וכשאתה מקשיב לריקודים, הקול אומר "אתה לבד" ואז מחייך לו חצי חיוך. אתה חושב וקצת נובל, ועם זאת קצת פורח.  

יש את האנשים שלא קשורים אליי, וגם יצא לי להחליף איתם מילים אולי ארבע פעמים כל החיים... ותמיד נמצאים ברקע. הם האנשים שלפעמים אני מסתכלת עליהם עם תחושת החמצה או פספוס. "לא נורא, ההוא שם בטח רדוד, וההיא בטח בכלל מהאלה שנראות חכמות אבל כשמכירים אותה היא סתם פילוסופית בשקל וחצי" אני אומרת לעצמי כשאני מביטה על אנשים מוחמצים כאלה, ולפעמים אני פשוט מנחשת אותם. הכי מעניין אותי איך הם חושבים, ואם זה משמעותי בעיניהם אם הם נתקלים במיץ בסופר שכתוב עליו happy day"". (כי תגידו שזה לא מקסים ופרימיטיבי, שעם כל הסיסמאות המתוחכמות שמביאות עלינו החברות הגדולות .. חברת מיצים קטנה כתבה על המוצר שלה  "יום שמח". בדיוק את זה אנחנו רוצים. לא עשרים אחוז פחות סוכר ולא טעם חדש ולא תשתה מיץ ותהייה אמיץ. רוצים יום שמח.מבטיחים את כל היעדים שלנו בביטחון, כמו מתמודד בהבטחותיו טרם בחירות. זה לא מחמם את הלב? כמה נאיביות, כמה פשטות - רק בשתי מילים על מיץ. קניתי אותו ברינה וששון למרות שהוא התברר כגועל נפש...) בכל אופן אנשים תמיד מסקרנים אותי, ורק בדרך המחשבה שלהם. מעניין אותי קשות איך אחרים חושבים, איך הם רואים את העולם, האם הם מייחסים חשיבות לכל פרט קטן או שהם חולפים על פני פרח ולא מתעכבים כדי למחות למה עלי הכותרת מקבלים את כל הקרדיט, בעת שבלי העלים הירוקים הפרח לא היה קיים בכלל....?? אנשים מעניינים אותי בהתנהלות שלהם, אני רואה אנשים שהם שלומיאלים ומוצאת בזה כמויות של חן, אני רואה את כולם כיפהפיים פתאום (אלא אם הבפנוכו שלהם הורס לי את ההסתכלות...) ואני הרבה פעמים סתם בוהה וגורמת להם להרגיש לא נוח.

לפעמים בא לי לבוא למישהו ולהגיד לו "יואו!! ספר לי כבר מה הולך שם!!!"  אבל אי אפשר לעשות את זה, כי פשוט יחשבו שאני קוקו ויתקשרו בשבילי לקו החם של  אברבנל.

הלוואי שיכולתי להכיר את כולם, ועם זאת הלוואי שתמיד היו נשארים בצד אלו שמסקרנים אותי. כי זה כיף לנחש, זה כיף להסתכל ולבחון את ההתנהגות של אנשים, זה מעניין אותי איך הם מתמודדים עם סיטואציות. יש אנשים שאני סתם מסתכלת עליהם בשיעור ואומרת לעצמי כמה מקסים האדם, שככה מרוכז בכתיבה ומתקרב למרחק של חצי סנטימטר מהדף ובוחן את הכתב שיוצא לו. איזה יופי, איזו אומנות של טבע אנוש.

ומעניין אותי מה החשיבות של דרך ההסתכלות שלי, האם העובדה שאני שופכת כאן את איך שאני רואה אחרים, הופך את ההתבוננות שלי ללא מיוחדת? האם זה כמו לחשוף קלפים? אולי אני צריכה לשמור על כל המחשבות שלי לעצמי טוב-טוב, כדי שאף אחד לא יגלה פן אהיה כלום. אני דואגת בכפייתיות לכתוב מחשבות, כדי שחס וחסה הן לא תברחנה לי ואז אני אשאר עם מחשבות מוחמצות כמו האנשים המוחמצים, אנשים או מחשבות שהם הזדמנויות מפוספסות, היו ולא היו.

הסימנייה הקבועה שלי התחלפה לדף שורות, מפני שאני תמיד קוראת ספרים שמנחיתים עליי טונות השראה ומחשבות, ולעיתים אני לא נמצאת עם הפנקס שלי ואין איפה לכתוב שורות חשובות או מחשבות חולפות ופידבקים, אז אני כותבת על סימניית השורות. אם תסתכלו לי בעמוד של הסימנייה, בטח תמצאו עליה מילים כתובות בכתב לא ברור, כמו(מהסימנייה הנכחית): "משאף" "הבלטה הבולטת שבמדרכה" "כולם נמוכים" "רדוד או צנוע?" "סדקים" "הטעויות של הטבע" "הלבן של הקליפה של התפוז", הערות ("לברר מה זה קוגניטיבי")  או משפטים שלמים כמו: "להוט למלא את החלל הריק, כמו הצד הפחות בטוח בעצמו בדייט" (\ארבעה בתים וגעגוע-אשכול נבו).

ולפעמים אני קוראת ספר כל כך טוב, שכל שניה יש הארה, ואחרי שני עמודים הסימנייה כבר מלאה ואני בכלל צריכה הפסקה של שתי דקות כדי לספוג את ה"וואו" של המחשבות.

יש לי משקפיים.