אז הלכתי עם אמא ואחותי לצומת ספרים כדי לקנות ספר ליום כיפור.

בכללי צום יום כיפור לא קורה אצלי בגלל שאני יהודייה ובגלל שככה צריך וכולם עושים את זה, זה קורה ממקום קצת יותר עם סיבה, כזה של באמת לטהר את הגוף, את הנפש ואת הראש ולעבור 24 שעות במחשבות וקריאה ועוד כל מיני "רמאויות" כאלה ואחרות. דברים כמו ללכת לבית הכנסת נראים לי חמודים מבחינת הרעיון אבל זה לא קוסם לי כי בתאכל'ס מבחינתי זה לשבת שם שעות , לקרוא דברים שאני לא באמת מתחברת אליהם או מבינה אותם ולהשתעמם עד עמקי נשמתי ובתור הדובדבן שבקצפת- להריח את הסירחון של כולם... עם כל הכבוד אני חושבת שלהיות בבית, לקרוא ולחשוב זה החשבון נפש הכי טוב. אני רואה את עצמי בערב כיפור קצת עם הבנות, חוזרת הבייתה מאוחר, קמה בבוקר, חושבת כותבת חושבת קוראת חושבת כותבת ואולי קצת פותרת תשחצים, ואז מתפננת בערסל לאיזה כמה שעות ואז הולכת לחשוב קצת. 

כבר כמעט שכחתי מה עמדתי לספר. אז הגענו לחנות ואמא הפצירה בי- "רק ספר אחד"! אז אני הולכת, חולפת על פני רבי מכר עם כריכות שרואים עליה סכינים עם דם סלאש דמות אפלה במבט מסתורי סלאש דמות אוורירית מסתכלת מהחלון סלאש אישה בנעלי עקב וחיוך אדום. אני לא יודעת למה, אבל ספרים עלילתיים מודרניים פחות עושים לי את זה. העלילות סתמיות כאלה, אולי מותחנים נחמדים אבל לא ממש ניסיתי. אני יותר אוהבת ספרים שמביאים לך עובדות או מבהירים לך נקודות או נותנים לך חומר למחשבה... מעין "הנה! in your face! תתמודדי עם זה\תחשבי על זה". אני אוהבת ספרים שמבהירים לך דברים שתמיד חשבת או כל מיני מיני-פילוסופיות כמו הרגלים טפשיים שיש לכולם, קשה לי מאוד להסביר את הטעם שלי בספרים אבל מה שבטוח- ספר עם סיפור פחות עושה לי חשק מספר עובדתי שמזיז את הגלגלים בראש. "המוח הנשי" "יש אלוהים-?" "מוזרולוגיה" וכיוצאים בכך- גורמים לי לחשק מטורף לקרוא. זה דברים שמשפיעים לך על הנפש, על התודעה, על הדיעות הכלליות... זה פי מליון יותר טוב מספר עם סיפור. אם כבר ספר עם סיפור אז שיהייה גדוש במטאפורות שמקבילות לחיים או משהו, בגלל זה כשעברתי לייד "אליס בארץ הפלאות" הושטתי ועיינתי בו קצת.

בסוף החלטתי לא לקחת ספר שאני כבר מכירה, אז החזרתי אותו למדף והמשכתי להסתובב... ביקשתי שיחפשו את הספר "מוזרולוגיה" אבל לא היה.. אז אמרתי "טוב נו, ממילא רציתי לקרוא את "חוכמת הבייגלה" "של אילן הייטנר,שקולע לי בול לטעם.. הוא צעיר, תאכל'ס כזה.. לא מתפלצן עם כל מיני מילים גבוהות ולא מתבייש להיות רדוד לפעמים. כשאתה נמצא על אופן מסוים הרבה זמן, נניח אופן חשיבה או כתיבה... פתאום צץ הקול הקטן הזה שאומר לך "חלאס! יא פלצן! תשתחרר!"(כמו שבטח קרה לפיקאסו אחרי שהוא היה נאמן למציאות ואז הפך לקוביסט) אז הוא סוג של הקול הקטן הזה שכתב ספר.

אז לקחתי את הספר מהמדף, וכמו כל פעם שאני כמעט-קונה אותו, המוכר אמר שהוא הוציא ספר חדש- "קציצות- אילן הייטנר" ועבה יותר. בשמחה וצהלה החלטתי שאותו אני קונה, ושמתי בחזרה את חוכמת הבייגלה יחד עם כל מיני ספרי פסיכולוגיה בגרוש שלקחתי כאופציה ב'. 

"אמא, אפשר את שניהם?" ביקשתי למרות שאני ידעתי את התשובה- "לא. יש ספרייה". אבל היא אף פעם לא תבין מה ההבדל בין זה שהספר הוא שלי לספר מהספרייה. ספר שהוא שלי - אני היחידה שעלעלתי בו, יש לי זמן בלתי מוגבל לקרוא בו שוב ושוב ויש חמימות בלב כשאתה מסתכל בו אחרי שסיימת, כי אתה העברת בו את כל הדפים דף אחרי דף וקראת את כל המילים.. ספרייה זה כמו בית זונות של ספרים מבחינתי. אתה לוקח ספר בידיעה שעוד מליון אחרים לקחו אותו, העבירו את הדפים שלו, הדפים נראים לך לא שווים כי כבר עלעלו בהם מליוני פעמים, הספר נראה לך שחוק ואתה יודע שיש לך זמן מוגבל לקרוא אותו ואם אתה רוצה להציץ שוב אחרי שסיימת אתה צריך ללכת שוב לספרייה. אתה נהנה מהספר, אבל אין לך את הכיף של "זה הספר שלי".

"לא, בשביל זה יש ספרייה" היא אמרה כצפוי ובגלל שידעתי מה היא תגיד הספר היה על המדף כבר לפני ששאלתי. הלכנו לקופה וקנינו את הספרים, קניתי גם חוברת תשחצים על הדרך וחתכנו לסופר.

צום קל!

מחשבה קטנה- 

יש מצב שהגדולים שבגדולים הם סתם ראש לשועלים? הם אלו שפשוט חידשו כשהכל היה ראשוני ופשוט, אז הם נחשבים להכי הכי והם בעצם לא הכי?