לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


עומק הריקנות, החכמה בטפשות, הנכון בטעות.

Avatarכינוי: 

בת: 33





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2009    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

לחנות באדום לבן


זאת כבר השבת השלישית ברציפות שאני והמשפחה הולכים לכרמל לטייל. הפעם לקחנו מסלול מדהים, והחברים גם הצטרפו. הלכנו כולנו הרבה, עשינו הפסקות אוכל מידי פעם, ישבנו לראות את הנוף עוצר הנשימה, וחלקינו הקטנוני הלך בתקוה שנגיע כבר בחזרה לאוטו. החלק ממנו אני אפרט הוא החלק בו אחותי הקטנה והשחצנית התחילה ללכת יותר מהר מכולם, לספר על הפעם הקודמת שהלכנו כשאני (אחרי 8 קילומטרים של הליכה וכאבי בטן) רציתי לעשות אחורה פנה והיא בכלל המשיכה לעוד כמה קילומטרים עם אבא כשאני ואמא חזרנו את הכל בחזרה, ולהתרברב על היותה שפיצית מאין כמוה. הדברים שהיא אמרה סתם הרגיזו אותי והתחלתי ללכת מהר כדי לעקוף אותה ולא לשמוע אותה, כי אם יש מישהו על הכדור הזה שיכול להרתיח אותי ברגע הרי זו היא ללא ספק. אז עקפתי אותה בהליכה, והיא מעירה לי על כמה שאני ילדותית שאני עוקפת אותה (היא הרי הייתה כל כך מרוכזת בלהיות בראש השיירה, שהיא חשבה שאם אעבור אותה אז זה בגלל שאני רוצה להוכיח שאני יותר מגניבה ממנה ואגזול ממנה את תדמית השורדת שהיא יצרה לעצמה). השיח הזה לא כל כך ראוי לדיון , אבל עניתי לה שהיא בעצמה ילדותית שהיא חושבת שהשטויות שלה מעניינות אותי, ושאני בכלל מנסה להתרחק ממנה ומקולה הצפצפני. (אני חייבת לציין שעם כמה שהיא ילדותית ומרגיזה, היא ילדה כל כך חכמה שזה מפחיד. המחשבה על איך היא תהיה בגיל שלי, פשוט גורמת לי לצאת מדעתי! היא משהו.)  

 

איכשהו נכנסתי לאקסטזה של הליכה מהירה, עד שהדרך היחידה לדעת שההורים מאחוריי היתה העובדה שאני עדיין על המסלול של הפסים האדומים-לבנים.מהר מאוד שכחתי מהקשקוש הזה עם אחותי, וככה על ירכתי ההר פשוט הלכתי, והלכתי המון. חשבתי הרבה על כל מני דברים (הימצאותו של עמוד חשמל אחד באמצע הסביבה היפהפייה הזו גם עשה לי דיכי על ההתערבות של האדם בטבע וכל החרא של החברה המערבית שאני מוחה עליו כל הזמן.. כל מה שהמדיניות שלי עובדת לפיו פתאום התעורר).. נהניתי מאוד מהנוף ומהטבע והתחלתי לפנטז לעצמי איך אני מגיעה לשם לבד לבד, רק עם שק שינה ואוכל, אפילו בלי מוסיקה (כי תוך כדי ההליכה גיליתי שהשקט של ההר הרבה יותר נעים)... ללכת כל היום, כשעייפים אז להתיישב ולהסתכל על הנוף, לכתוב שם, לנקות את הראש, לצייר. כל הטיול הקטן הזה נרקם לי בראש. ראיתי כבר איך אני נעלמת פתאום ומשאירה את הסלולארי בבית, איך אני שוכחת מהכל ומעבירה שבוע ומטהרת את הנפש ככה רק על ההר לבד. אפילו דמיינתי איך אני לא מתקלחת באותו השבוע, ודמיינתי את טיב המקלחת שתהייה לי כשאחזור.

 

באמת שאני רוצה ככה לחיות. בלי כל המחשבים, ובלי כל המכוניות, ובלי טלפונים ועבודה, בלי כלום. אני לא רוצה כלום. רק ככה. איך אושר אמיתי הוא במרחק נגיעה מאיתנו, ואנחנו פשוט מסרבים לגעת.  לחיות נקי, לא ממוסחר, בלי יצרני מזון גדולים ובלי חברות ומכשירים וחשמל... ואנחנו שואלים את עצמנו 'איך זה שאני לא מאושר?' הרי בגלל שאנחנו חיים בעולם בו החומר נחשב יותר מרוח, וכל הניו אייג' העלק-ירוק עלק-רוחני, פשוט מסריח מפלצנות וצביעות. אפילו ההגדרה של שקט התעוותה, כששקט עבורנו הוא בעצם הקולות שמשמיע המחשב וצפצופי אזעקה מרוחקים. זה לא שקט.  

 

את הפנטזיות היותר מעוותות שלי על אכלוס עצמאי חדש של איזור בעולם, אחסוך לכם. אבל מה שכן, אני מלאת מוטיבציה לעשות את הטיול הזה סביב העולם כשימלאו לי 20 ואעוף מהצבא לתוך מציאות חופשית.

 

היה עוד טיול מאוד מוצלח, אבא נשבע שזו מסורת שתחזור חלילה כל שבת. אז מה אם התבודדתי חצי ממנו



 

נכתב על ידי , 13/12/2008 21:05   בקטגוריות טיולים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כפות רגליים מלוכלכות


בדרך כלל אני לא אוהבת כפות רגליים כשהן מלוכלכות. 
אין לי בעיה עם כפות רגליים בכללי, אבל כשהן מלוכלכות הן סתם מכוערות ואי אפשר לאהוב אותן. 
אני אוהבת לראות כפות רגליים עם צמיד מתכת ולק, אבל הן כפות רגליים שטוחות בדרך כלל.
אני לא אוהבת כפות רגליים גדולות, אבל זה בטח בגלל שקשה לחשוב על עצמי בנעלים שלהן.
בעצם, זה די תלוי למה הכפות מלוכלכות. אם הן מלוכלכות מחול אז הן דווקא מקסימות, 
וגם צמיד זה לא נורא, כל עוד הוא גמיש. וכפות גדולות הן סבבה כל עוד לא משאילים מהן נעליים. 
אני כבר לא יודעת איך אני אוהבת כפות רגליים, כנראה שזה תלוי באופן בו הן הולכות. 

ביום שישי החלטנו באופן ספונטני לרדת לאילת, לישון באוהל על החוף. 
(אני מה זה גאה במשפחה שלי, אנחנו כאלה קולים).. בכל אופן, כל הנסיעה הלוך שמעתי מוסיקה, עצרנו ביטבתה ושתינו שוקו באופן מסורתי, הגענו בערך ב11 בבוקר אז כבר הלכנו לים. 
רוב יום שישי ביליתי בלקרוא ספר עם הרגליים במים (יו, היה כל כך נעים... אני רוצה שוב), לנוח, לאכול טילונים-ריבת חלב ולחשוב ולצחוק ולכתוב ולהרגיש את הרוח. למה לעזאזל אי אפשר לחיות ככה כל החיים? 
 
בערב הלכנו לטיילת, קניתי שני צמידים, עגילי פנינה וצעיף חום פשוט. הלכנו לאכול בKFC יחד, צחקנו וטיילנו סתם. יצא לי רגע להסתכל עלינו באובייקטיביות, וחייכתי לעצמי. אנחנו משפחה מושלמת... לא הייתי מוסיפה ילד, לא הייתי משנה בהורים שלי כלום... אני פשוט מאושרת מאיך שאנחנו מתנהלים. אנחנו כמו קבוצה. אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי וכל כך נהנית איתם... וזה מצחיק כי לפני שנתיים יותר היה אכפת לי מחברים מאשר המשפחה. בערב התקשרו אליי המון ומצאתי את עצמי פשוט לא עונה או מסיימת את השיחות מהר. 
 
בערב הקמנו את האוהל וישבנו לדבר עם כמה חבר'ה שהקימו שם אוהלים גם כן. אחרי זה הלכתי לטייל והתלהבתי כל כך מכמה שהחוף יפה בלילה, התבאסתי שלא הבאנו מצלמה (לפחות ככה חשבתי בערב) .היו לי המון מחשבות שחובה לכתוב, אבל לא הבאתי את היומן מחשבות וגם לא סתם דף או עט, אז כתבתי עם איזה עט המצאתי זרוק על החול ודף עטיפה מהטיילת. אני ישבתי שם על איזה סלע ונהניתי כל כך סתם לשבת. מכירים את זה שאתם עושים משהו, או מדברים נניח עם מישהו- ואתם כל כך בתוך הרגע, בתוך ה"עכשיו" של השיחה... שכשאחרי זה שואלים אתכם מה עשיתם או על מה דיברתם ואתם בכלל לא זוכרים? ככה בדיוק הרגשתי במשך יומיים של החוף. בבוקר אבא התחיל לי את היום בטוב עם שוקו יטבתה ענק, בגטים , גבינת שמנת וכדי להפיל אותי מהרגליים באופן מוחלט- גם מילקי. באותו רגע הקיפה את ראשו של אבי הילה, צמחו לו כנפיים ואור חזק האיר מאחוריו! מה עשיתי שמגיע לי כל השפע הזה? (אכלתי את המילקי עם המשייפת של הלדרמן-אולר של אבא שלי, כי לא הייתה כפית, אבל זה היה אפילו יותר מרגש.) 
 
אחרי שאכלתי נזכרתי שחלמתי חלום ממש מוזר, שכל הנסיעה לפולין היא נסיעה לחלל בכלל, וכל מיני ילדים מהשכבה שלא אמורים להשתתף במסע בכלל פתאום הופיעו, והרגשתי כאילו אני על-אמת עפה בחלל. משהו מטורף. ונכנסה לי שקית ניילון לפה כי הזיהום הסביבתי הגיע גם לחלל. 
 
בכל אופן בבוקר גיליתי שכן יש לנו מצלמה! יצאתי לטיול , צילמתי כל מיני שטויות, ובין היתר גם צוללנים שהיו בסביבה.. הלכתי לעשות חיפוש סרטנים מסורתי בסלעים (אבא שלי לא רצה להצטרף, לדבריו הוא היה הולך איתי לחפש סרטנים כשהייתי קטנה ואז הוא היה צעיר, ועכשיו הוא זקן. טוב שהוא לא נראה בן 35...) ובכל אופן מצאתי את הסרטן הכי ענק בעולם! גודלו כגודל כוס פלסטיק ממוצעת והוא היה ירוק. נגנבתי עד עמקי נשמתי, רציתי אותו הבייתה! אבל הסתפקתי בלצלם אותו ולהחזיק אותו ביד, עד שהוא צבט אותי ונאלצתי לשחררו לדרכו (וזה לא כמו צביטה נסבלת של סרטן קטן, לו יש בלי עין הרע צבתות כמו פלאיירים)... 
בהמשך היום הגיע בן דוד שלי וחברה שלו, כזאת מקסימה שכולם מפנטזים לעצמם בלב איך הם מתחתנים. 
 
בזרך חזרה הביתה אבא סיפר לי סיפור שהוא קרא מספר, וזה הרגיש לי כמו אז שהייתי קטנה. פעם אבא היה החבר הכי טוב שלי, היום הוא פשוט האבא הכי טוב בעולם כולו. אמא משחקת את החברה הכי טובה, אבל זה לא דוחק את אבא לפינה. אני אוהבת אותם כל כך הרבה, שאין לי מילים לתאר את זה בכלל. 
 
תוך כדי כתיבת הפוסט הפסקתי כדי ללכת להחליף ספר בספרייה שהייתה סגורה, ובדרך ראיתי עננים ופתאום התחילה קצת רוח. נזכרתי כמה אני אוהבת מזג אויר סתוי, נזכרתי כמה הסתיו מביא לי מוזה. 
הגעתי להמון מסקנות בימים האחרונים, ואם הפוסט הזה קצת שטוח, זה רק בגלל שהראש שלי חשב יותר מדי. 
 
בזמן האחרון אני בקשר עם הרבה אנשים... יש כמה מסוימים ששמתי עליהם עין ויש להם פוטנציאל, אבל אני לא יודעת אם יש מישהו שאני מכירה שעונה על מה שהמוח שלי מגדיר כבן הזוג הבא שלי. אולי אני מגדירה אותו באופן כל כך ספציפי, שגם אם הוא יבעט לי בתחת אני לא אזהה אותו. אני הבנתי שאנשים מורידים את השכבות שלהם בהדרגה ורק אחרי כמה זמן מגלים את האמת של האדם, לא מיד. 
אז אני לא מחפשת, אני מחכה שזה פשוט ימצא אותי. המחשבה על בן זוג היא שעשוע נחמד בראש, אבל עד שזה יגיע כמו שאני יודעת שזה צריך להיות, זה יכול לקחת זמן. אז שייקח. אני בינתיים שומרת על קשר עם כל מי שנראה לי בכיוון, ואם מישהו מהם זה ה-בחור, אז יופי טופי ומצאתי. אם לא- גם אחלה. 
 
איך אני אוהבת רוגע
נכתב על ידי , 20/10/2008 08:41   בקטגוריות טיולים  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אילת חלק 3



היי חברים, סליחה שלא עדכנתי המון זמן... זאת לא אשמתי,זה מפני שהצג שלי נשרף פתאום (אבל קיבלתי צג דק במקומו אז הכל בסדר עכשיו)

יש לי בעייה זמנית עם התגובות ואני לא יכולה להגיב או להעלות פוסטים מהמחשב שלי אז עד שיפרמטו לי אותו אני עושה את אלו מהמחשב של אמא שלי, כך שאם לא ייצא לי להגיב תדעו שקראתי ואני בכל זאת מעריכה אתכם ואת התגובה שלכם.

(וכעת אמשיך מהיכן שהפסקתי )

 

אבל הצרות האלה קטנות עלינו בהשוואה למה שקרה אחרי כן...

 

ביומיים הבאים נכנסנו לקשיים כלכליים. כל אחת מאיתנו הביאה איתה 1500 שקל בערך לבזבז ואני לא שמתי לב ודי בזבזתי את הכל, לנועה נותרו 200 שקל בערך ולי לא נשאר באשראי גרוש שחוק. לנועה היה אשראי שהפס המגנטי שלו לא תפקד ואי אפשר היה להוציא מהכספומט כסף. בשורה התחתונה היה כבר יום שישי בערב ויום שבת עמד בפתח יחד עם ארוחת צהריים שעמדה לעבור בקרקורי בטן ופנטזיות מתובלות בריר על סלט ארומה ואייס קפה. היינו צריכות את הכסף למוניות, אוכל בחזור ועוד... ואי אפשר היה להויא את הכסף של נועה באותה שבת.

 

באותה נימה בארוחת הבוקר בשבת אני גנבתי מחדר האוכל 5 לחמניות, 3 ביצים קשות, ושתי כוסות פלסטיק גדושות גבינה לבנה. כל אלו נדחסו למיני מקרר שהיה בחדר והייתי אמורה לחיות על זה עד הערב.

 


 

התכנון היה שנועה תוציא כסף מהבנק ביום ראשון בבוקר ואני אחזיר לה כשנחזור, ואחרי יום שבת סוער ורעב- קמנו ביום ראשון ויצאנו לבנק אחרי ארוחת הבוקר. נכנסנו וחשכו עינינו:

עשרות אנשים עומדים בתור, והאוטובוס יוצא בשעה 12!

חיכינו וחיכינו, שקלנו לסיים את השיעמום הזה על ידי תלייה פשוטה מהתקרה הגבוהה והמכובדת של הבנק, אבל לא היה לנו על מה לתלות את עצמינו ולא הייתה עניבה או חבל, אז די ירדנו מהרעיון.

בסוף, אחרי שעזרנו לזקנה חביבה רוסייה עם התור, הגיע תורינו והקופאית נתנה לנו את מאה השקלים.

 

בבת אחת האיר עלינו זרקור ומקהלת הללויה החלה לשיר בהרמוניה.

 

 הלכנו לקבלה והשארנו את צרותינו מאחור כשנתנו את המפתח.

בשמחה וצהלה אנחנו הלכנו לכיוון התחנה המרכזית, עלינו על האוטובוס והייננו מוכנות לחזור. בעצירות קניתי כל פעם טילון אחר- פעם טילון שוקולד, פעם טילון ריבת חלב, פעם טילון פקאן... החיים דבש.


 

כשנועה נרדמה אני הרמתי את הראש והיה איזה בחור ממולי שעשה לי שלום, אז נופפתי בחזרה. אחרי כמה דקות הוא עבר לחברים שלו מאחוריי והתחלנו לדבר, מסתבר שהוא מרמת הגולן אבל בכל מקרה צילמתי אותו והוא העביר לי עשר דקות טובות.

 

כשהסתיימה הנסיעה אבא שלי עוד היה בפקקים אז חיכינו בתחנה המרכזית המסריחה. כל הזוהמה והמסטיקים שהתאחו על הרצפה והאנשים הספק מסוממים\ספק 'היי-בנטורל' האלה עשו אותנו עצבניות שחבל על הTime (כי ממילא אנחנו לא מעשנות אז זה לא מה שיפיג את הלחץ). בבת אחת גייסתי את עצמי למצברוח שמח והלכתי לקנות ארטיק קרח. נועה התעצבנה מזה עוד יותר כי כשהיא עצבנית היא צריכה שיהיו בעצבים יחד איתה.

 

בסוף אבא הגיע ולפתע קשת בענן הופיעה מעלינו וסוסי פוני קיפצו סביבינו וחמניות צמחו ופרחו.

 

כאן תמו מסעותינו באילת...

 


נכתב על ידי , 31/8/2008 21:45   בקטגוריות טיולים  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
12,762
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , פילוסופיית חיים , מסעות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למתולתלת! אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על מתולתלת! ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)