אין לי בעיה עם כפות רגליים בכללי, אבל כשהן מלוכלכות הן סתם מכוערות ואי אפשר לאהוב אותן.
אני אוהבת לראות כפות רגליים עם צמיד מתכת ולק, אבל הן כפות רגליים שטוחות בדרך כלל.
אני לא אוהבת כפות רגליים גדולות, אבל זה בטח בגלל שקשה לחשוב על עצמי בנעלים שלהן.
בעצם, זה די תלוי למה הכפות מלוכלכות. אם הן מלוכלכות מחול אז הן דווקא מקסימות,
וגם צמיד זה לא נורא, כל עוד הוא גמיש. וכפות גדולות הן סבבה כל עוד לא משאילים מהן נעליים.
אני כבר לא יודעת איך אני אוהבת כפות רגליים, כנראה שזה תלוי באופן בו הן הולכות.
ביום שישי החלטנו באופן ספונטני לרדת לאילת, לישון באוהל על החוף.
(אני מה זה גאה במשפחה שלי, אנחנו כאלה קולים).. בכל אופן, כל הנסיעה הלוך שמעתי מוסיקה, עצרנו ביטבתה ושתינו שוקו באופן מסורתי, הגענו בערך ב11 בבוקר אז כבר הלכנו לים.
רוב יום שישי ביליתי בלקרוא ספר עם הרגליים במים (יו, היה כל כך נעים... אני רוצה שוב), לנוח, לאכול טילונים-ריבת חלב ולחשוב ולצחוק ולכתוב ולהרגיש את הרוח. למה לעזאזל אי אפשר לחיות ככה כל החיים?
בערב הלכנו לטיילת, קניתי שני צמידים, עגילי פנינה וצעיף חום פשוט. הלכנו לאכול בKFC יחד, צחקנו וטיילנו סתם. יצא לי רגע להסתכל עלינו באובייקטיביות, וחייכתי לעצמי. אנחנו משפחה מושלמת... לא הייתי מוסיפה ילד, לא הייתי משנה בהורים שלי כלום... אני פשוט מאושרת מאיך שאנחנו מתנהלים. אנחנו כמו קבוצה. אני כל כך אוהבת את המשפחה שלי וכל כך נהנית איתם... וזה מצחיק כי לפני שנתיים יותר היה אכפת לי מחברים מאשר המשפחה. בערב התקשרו אליי המון ומצאתי את עצמי פשוט לא עונה או מסיימת את השיחות מהר.
בערב הקמנו את האוהל וישבנו לדבר עם כמה חבר'ה שהקימו שם אוהלים גם כן. אחרי זה הלכתי לטייל והתלהבתי כל כך מכמה שהחוף יפה בלילה, התבאסתי שלא הבאנו מצלמה (לפחות ככה חשבתי בערב) .היו לי המון מחשבות שחובה לכתוב, אבל לא הבאתי את היומן מחשבות וגם לא סתם דף או עט, אז כתבתי עם איזה עט המצאתי זרוק על החול ודף עטיפה מהטיילת. אני ישבתי שם על איזה סלע ונהניתי כל כך סתם לשבת. מכירים את זה שאתם עושים משהו, או מדברים נניח עם מישהו- ואתם כל כך בתוך הרגע, בתוך ה"עכשיו" של השיחה... שכשאחרי זה שואלים אתכם מה עשיתם או על מה דיברתם ואתם בכלל לא זוכרים? ככה בדיוק הרגשתי במשך יומיים של החוף. בבוקר אבא התחיל לי את היום בטוב עם שוקו יטבתה ענק, בגטים , גבינת שמנת וכדי להפיל אותי מהרגליים באופן מוחלט- גם מילקי. באותו רגע הקיפה את ראשו של אבי הילה, צמחו לו כנפיים ואור חזק האיר מאחוריו! מה עשיתי שמגיע לי כל השפע הזה? (אכלתי את המילקי עם המשייפת של הלדרמן-אולר של אבא שלי, כי לא הייתה כפית, אבל זה היה אפילו יותר מרגש.)
אחרי שאכלתי נזכרתי שחלמתי חלום ממש מוזר, שכל הנסיעה לפולין היא נסיעה לחלל בכלל, וכל מיני ילדים מהשכבה שלא אמורים להשתתף במסע בכלל פתאום הופיעו, והרגשתי כאילו אני על-אמת עפה בחלל. משהו מטורף. ונכנסה לי שקית ניילון לפה כי הזיהום הסביבתי הגיע גם לחלל.
בכל אופן בבוקר גיליתי שכן יש לנו מצלמה! יצאתי לטיול , צילמתי כל מיני שטויות, ובין היתר גם צוללנים שהיו בסביבה.. הלכתי לעשות חיפוש סרטנים מסורתי בסלעים (אבא שלי לא רצה להצטרף, לדבריו הוא היה הולך איתי לחפש סרטנים כשהייתי קטנה ואז הוא היה צעיר, ועכשיו הוא זקן. טוב שהוא לא נראה בן 35...) ובכל אופן מצאתי את הסרטן הכי ענק בעולם! גודלו כגודל כוס פלסטיק ממוצעת והוא היה ירוק. נגנבתי עד עמקי נשמתי, רציתי אותו הבייתה! אבל הסתפקתי בלצלם אותו ולהחזיק אותו ביד, עד שהוא צבט אותי ונאלצתי לשחררו לדרכו (וזה לא כמו צביטה נסבלת של סרטן קטן, לו יש בלי עין הרע צבתות כמו פלאיירים)...
בהמשך היום הגיע בן דוד שלי וחברה שלו, כזאת מקסימה שכולם מפנטזים לעצמם בלב איך הם מתחתנים.
בזרך חזרה הביתה אבא סיפר לי סיפור שהוא קרא מספר, וזה הרגיש לי כמו אז שהייתי קטנה. פעם אבא היה החבר הכי טוב שלי, היום הוא פשוט האבא הכי טוב בעולם כולו. אמא משחקת את החברה הכי טובה, אבל זה לא דוחק את אבא לפינה. אני אוהבת אותם כל כך הרבה, שאין לי מילים לתאר את זה בכלל.
תוך כדי כתיבת הפוסט הפסקתי כדי ללכת להחליף ספר בספרייה שהייתה סגורה, ובדרך ראיתי עננים ופתאום התחילה קצת רוח. נזכרתי כמה אני אוהבת מזג אויר סתוי, נזכרתי כמה הסתיו מביא לי מוזה.
הגעתי להמון מסקנות בימים האחרונים, ואם הפוסט הזה קצת שטוח, זה רק בגלל שהראש שלי חשב יותר מדי.
בזמן האחרון אני בקשר עם הרבה אנשים... יש כמה מסוימים ששמתי עליהם עין ויש להם פוטנציאל, אבל אני לא יודעת אם יש מישהו שאני מכירה שעונה על מה שהמוח שלי מגדיר כבן הזוג הבא שלי. אולי אני מגדירה אותו באופן כל כך ספציפי, שגם אם הוא יבעט לי בתחת אני לא אזהה אותו. אני הבנתי שאנשים מורידים את השכבות שלהם בהדרגה ורק אחרי כמה זמן מגלים את האמת של האדם, לא מיד.
אז אני לא מחפשת, אני מחכה שזה פשוט ימצא אותי. המחשבה על בן זוג היא שעשוע נחמד בראש, אבל עד שזה יגיע כמו שאני יודעת שזה צריך להיות, זה יכול לקחת זמן. אז שייקח. אני בינתיים שומרת על קשר עם כל מי שנראה לי בכיוון, ואם מישהו מהם זה ה-בחור, אז יופי טופי ומצאתי. אם לא- גם אחלה.
איך אני אוהבת רוגע

!