הקראש שאפף אותי אחריי החלום על הבחורה השחרחורת, התפוגג בסביבות חמש דקות אחרי שכתבתי את הפוסט הקודם.

יש משהו בכתיבה שמשחרר אותך מהמטענים שיוצרים בך הנושאים.

לאחרונה אני די לבנה. בגלל זה גם אין לי הרבה מה לכתוב. התקופה האדומה שהייתה לי לאחרונה עשתה לי חיוך מריר. הרגשתי כמו מישהו רק כשאני אדומה מאוד, ולכן התבודדתי קצת...נכנסתי לתוך עצמי, חשבתי המון. פיתחתי אובססיות וקיבעונות מחשבתיים ולאט לאט השתחררתי מהם. למעשה, התקופה האדומה היא מה שגרם לי לצאת ממנה ומהטירוף שאכל אותי. אני מרגישה מחודשת, רעננה. הביטחון העצמי שלי קצת יותר גבוה, אני מרגישה כאילו אני שווה משהו (בהשוואה להרגשה שהיתה לי קודם). ואין לי הרבה מה לומר, סתם כי ככה טוב לי. אני יכולה לכתוב שאחותי קונה לנו צ'ינצ'ילה, ואני יכולה לכתוב שאני אובססיבית באופן חסר תקדים לפרויקט גמר שלי באומנות, אני יכולה לומר שאני פתאום גרועה בלימודים, אני יכולה לומר דברים שקורים לי בחיים. אבל מה הטעם? אין לי צורך פתאום.

זה כאילו אני חרדה מתקופות לפני שהן מגיעות, וכשהן מגיעות אני מסתגלת ופוחדת שהמצב ישתנה. אם אני אדומה, אני פוחדת להיות לבנה, כי כל כך טוב לי עם כל המוזה הזאת. כשאני לבנה אני פוחדת להיות אדומה, כי אני עושה כיף חיים. כשאני מקלון אני מפחדת להשמין כי אני כזאת קלילה, כשאני משמינה אני מפחדת לרזות כי יש לי ציצים פתאום . כשאני בקשר אני מפחדת להיפרד, כשאני לבד אני מפחדת מקשר. זה כאילו ואני מוצאת את היופי בדברים כל פעם מחדש וזה גורם לי לפחד מהשינוי. קצת אבסורדי לטעמי.

פתאום ההגיוני והברור מאליו מתערער לחלוטין! אני מרגישה שאני מתמרנת בין הדברים הידועים לבין עצמם, לא מנסה להושיט כדי לדעת, או לא מצליחה. או מושיטה ופשוט לא נוגעת. שחור נראה כבר לא שחור, לבן כבר לא לבן. אין לי הסבר, גם אי אפשר לומר שניתן לדברים לצמוח- כי הדברים צומחים בתוך ההגדרה, ואם אין לי הגדרה, הם כמשים. ואינספור פעמים אני מחסירה פעימה מהמחשבות, וכשיש לי פתרון פשוט, נראה כאילו והוא פשוט מדי. ואין לי הגדרה לתת למה אני בכלל מתכוונת, כי אני לא ממש יודעת. אני רק יודעת שיש משהו שאין בתודעה שלי וזהו. אני מגששת בחושך.

האפשרויות שיש לי בחיים הן בעיות ופתרונות. כשיש לי אפשרויות פתוחות והבחירה היא שלי, אני נחרדת, מחפשת משהו לברוח אליו מהאחריות. אני אוהבת להיכנס לבועה הפסיבית שלי, או לא אוהבת, אולי זה פשוט נוח. הדבר המפחיד באמת הוא לדעת שכן יש לי כוח לשנות דברים, לשנות את החיים של עצמי. אני לא יודעת אם אף אחד רוצה באמת להכיר בכוח שבעצמו. עדיף לי אפשרויות מסוימות, אולטימטומים. כשיש בפניי מספר אפשרויות אני מפחדת לטעות, ושונות יותר שהן יהיו- הפחד יתעוות ויגבר עוד יותר. וכשאין לי, אני מייחלת לאפשרויות וכוח. אני כל כך צפויה. אני מרגישה כמו רכיכה מתפתלת בתוך הקליפה של עצמי.

ואם כבר פחד, אז הוא נמצא כל הזמן. שמשהו ישתבש בדברים שעושים לי טוב. אני לא מערבבת ביניהם אף פעם וככה עדיף להשאיר. והפחד גורם לי לתכנן ולהיות לחוצה, ואז פתאום עובר בי גל של דום נפשי והפחד חולף לרגע ואז שב אחרי ששכחתי למה נרגעתי. אני פוחדת מיותר מדי דברים, אולי כי טוב לי מדי. ודוקא אם הפחד מתממש, יש לי הקלה. הייתי שם.

זה אחד מהימים שהחיוך קצת נאבק בהבעה אם הוא רוצה להופיע. אני נמלאתי געגועים פתאום לכל מיני דברים מהעבר, לפולין קצת... לעבודה עם ילדים קצת.. לתקופות פשוטות. אולי זו אני שמסבכת את הכל. אני מתגעגעת ליופי ולתמימות של ילדים, איזה כיף היה לחנוך אותם בקייטנה. אני רוצה כבר להתנדב בבית חולים, חבל שאין לי איך להגיע. אני גם מרגישה באסה מאתמול שניסיתי לצייר פורטרט של עצמי בצבע ויצא לי לא כמו שרציתי.. אני תמיד מרגישה חרא אחרי השכבה הראשונה. אני גם רוצה שוב גשם. ואני רוצה לסתום את הפה לביקורת העצמית שלי שכל היום מקשקשת שטויות.ואני רוצה (עם כמה שזה נשמע קיטשי ודביקי ומטופש) חיבוק אמיתי כזה, מכל הלב. לא מתוך סיבה ולא מתוך הידיעה שאני רוצה, אלא אחד שיבוא עם כוונה. כי לכלום אין כוונה פתאום. זו תקופת מעבר כזאת, שכל החלקים של החיים נופלים למקומם, אבל לוקח זמן לתמונה להתגבש. אני מרגישה רגילות מעצבנת כזאת, השגרתיות הכי צפויה ותפלה שיכולה להיות. אני רוצה להתרגש, להיות שמחה, או פשוט להיות נורא עצובה. אבל אני שונאת את הסתמיות הזו, שאין סיבה לכלום, שהכל רגיל מינוס, שאפילו בדיכאון אי אפשר להיות כי אין סיבה. אפילו הדברים שעושים לי טוב פתאום נראים חסרי טעם, כי אני מרגישה כל כך פאקינג ממוצעת. כל דבר שאני עושה שאולי נראה לאחרים מעורר התפעלות, בעבורי זה סתם. אין לי התקדמות. אין נסיגה. איך המוזה אמורה לבוא בימים כאלה? לא משנה כמה טיולי השראה ברחבי תל מונד אני אעשה, וכמה אתאמץ לכתוב את המחשבות שלי... אני לא חושבת על כלום. שום דבר חדש. הדברים שכבר חשבתי עליהם ממזמן גם הם סתמיים ורגילים עבורי פתאום. כל הדברים החדשים שהלהיבו אותי , עברו התכה לתוך העיסה של החיים שלי ועכשיו הכל נורא מונוטוני. אני מגיעה לבית הספר רק עם צבעים, עפרונות ומכחולים בתיק, כי רק זה מה שמעניין אותי. אני מציירת בשיעורים והמורים כועסים, אבל גם זה לא משנה כי הכל יוצא לי רגיל וסתם. באותה מידה אני יכולה לעשות את עצמי מקשיבה. (למרות שאין מה להיטפל אליי, כי הלא-להקשיב שלי לפחות מלווה בשקט ועשייה מסוג אחר, כשהלא-להקשיב של שאר הכיתה מלווה בדיבורים וצחוק, אבל להם לא מעירים. אויש, אני מרגישה כמו התלמידים האדיוטים האלה "למה את נטפלת אליי? למה רק אני??" אז לא משנה.) כל האנשים ששמרו לי על החיוך פתאום גם הם הפכו לאנשי-סתם כאלה עם עיניים ריקות, והאנשים שגורמים לי לחייך הם כאלה שאני לא מכירה עד הסוף. אין אפילו את האפקט הזה באוויר של דיכאון-חורף, כי אין גשם. סתם קר. הכל כל כך סתם. ועכשיו שאני מודה שהתקופה הזאת גדושה בשום-כלום, אני מרגישה קצת פחות חרא. תמיד אחרי תקופת ה-כלום פתאום בא לי ה-זה, שעושה את הכל נורא מלא בזה. שפתאום כל הדברים שהותכו מקבלים צורה מחדש, ואני מקבלת השראה, ואני מקבלת סיבה להיות מאושרת או עצובה, ואני מוצאת תכלית לכל דבר.

לחיי ה-זה שיבוא.