זה מצחיק אותך כשאת מתחייבת לדברים שאמרת. את יודעת שאת מדברת שטויות לפעמים, ואז עומדות לך ציפיות מנגד, מתדפקות על דלתי תודעתך, לא מהססות עד שמתפרצות פנימה (או שלחילופין את פותחת להן בנימוס). את מחוקקת לך גדרות ומבצרת נופים.

ואם את משתגעת, סימן שאת עוד בתוך המילים. את בוחרת להתעלם מההיגיון, את מעדיפה להיות נכונה. ואז את מקשקשת דברים לא הגיוניים כדי להרגיש שאת עוד שם, שאת מוגדרת, שאת מגודרת. מוטב לך בתוך טווח ידוע ומוכר שמותיר אותך לכמוש מלפרוץ ולגושש באזורים אפורים.

את לא אמת, ואין לך אמת. קשה מידי, קלילה מידי. את תמיד יותר מדי מעט. ותקופות הגדרת כדי לוותר לעצמך. כשאת קלועה בתוך הסבך של עצמך , את מתקפפת את התקופות שלך. סטטוס ראווה, סטטוס של אמת. הלא שניהם כבר מעוררים בך גועל.

את צריכה אותם שינגנו לאזנייך אמיתות של דברים, שיספרו לך על עצמך בעקיפין, להרגיש שאת לא היחידה, שיהיה לך תירוץ למעוד.

את מחליאה, את מתוקה. מי את?

מנכסת לעצמך את האידיאלים בעינייך, כמו מראה. זה שלך.

את יודעת שלא.

האמת היא שאני מבולבלת. שאני בוחשת. האמת היא שאני מרגישה עקומה. האמת היא שאני חסומה. האמת היא שאני שמחה, אבל לא מאושרת באמת. האמת היא שאני מסתכלת על עצמי לאחור בבוז. האמת היא שאין לי כוחות נפשיים להתמודד. האמת היא שכשמשהו לא מסתדר אני נותנת לו תקופה קטנה של חסד ובורחת כל עוד נפשי בגופי. האמת היא שאני נצבטת, שאני לא נכונה על פני השטח. האמת היא שאין לי אמת מוחלטת,

האמת , זה מפחיד אותי נורא.

האמת היא שאני מפחדת לחבר פוסט שלם בעצמי, לאחרונה, וזה באמת כי אני מרגישה שהכל יוצא לי לא נכון. אם לומר את האמת, אני מרגישה סוג בית, בגלל ששום אמת אצלי לא מדויקת.

והמוטיבים העלובים שלי ממש לא עובדים.

האמת שאני מרגישה מקולקלת,

והאמת שלפעמים זה מרגיש קצת נעים.

את עובדת על עצמך, את יודעת. אין לך שום סיבה לקפוץ מצוק רק כדי להוכיח שאת יכולה. למי?

את יוצאת ליום בהיר של אור כשאת מלאה בחושך.

ומי , את חושבת, יוציא אותך מזה? אי אפשר לרפא אותך, את לא חולה. אני לא יודעת מה את רוצה מאחרים...יותר מזה- אני לא יודעת מה את רוצה מעצמך. את בעצמך לא יודעת. את כותבת שורות שמתחננות שיקראו ביניהן, את מחפשת שמישהו יפענח את הצפנים שלך. את מחפשת מישהו שיבין את הניואנסים שלך עם עצמך. את אולי היחידה שיודעת. את מחפשת מישהו שיבין שיש לך סוד ויחליט שזאת השליחות שלו לגלות מהו.

ומי אני שאשפוט אותך? את הרי ממילא כבר שנים מתעלמת ממני. אין לי כאן מילה. אני מדברת ואת לא שומעת, את בקרחת של יער, מחכה שמישהו יחצה אותו עבורך. את לא הגיונית, את יודעת. אין לך ביסוס למשאלות הלב שלך.

כל יום, אני רואה את זה לא מעט, את לוקחת לעצמך רגע להרגיש שאת קורסת. אחריו את מדרבנת את עצמך להמשיך וחוצבת תקוה בתוך חוסר המודעות שלך. ואז כשאת מחפשת את עצמך, את דורכת על אחרים בדרך. ממש בלי להתכוון. ומי אני שאגיד לך משהו? הרי שנים או שאני עיקר או שאני לא דבר.

אני מרגישה את תוכך כמש ונרקב מתוך שנים של הדחקה. אנשים שהחשבת הכי קרובים לא ידעו דבר. הדברים שאת מסתירה כל כך טוב, נראים כאילו אין להם מקום, אין מרגישים בחסרונם בכלל.

את כל כך טובה בלהיות שמחה, להיות שמחה מכל הלב, להיות שמחה וצוחקת ומלאה-

שאת שוכחת להיות מאושרת.