זה לא מחלחל, זה כבר שם. את מבולבלת, מחסירה פעימה. את שואלת את עצמך שאלות ולא תמיד יודעת לענות. זה אמור להיות קל, זה נראה נורא פשוט... אבל מתבלבלת לך הזהות. כמה קסם עוטף את זה, כמה זה נראה לך יפה. את עומדת לנסות, את ממש על הסף... ואת מרגישה בורה מדי, את מרגישה תמימה מדי. לפעמים הדברים שנראים כל כך יפים ורוחניים מתבררים להיות ארציים מדי, ייצריים. את לא רוצה להרוס את האשליה.

כשאת כלואה בין חוץ לתוך, את מגששת לתיאור האמת שלך. את מתרפקת על כמיהה נסתרת שיצרת, שדמיינת. מקווה שהמציאות תסב לך פנים יפות כמו בדימיון שלך. את מושיטה בתקווה שתאחוז בך יד רכה. את משכנעת את עצמך ומאמינה לרגע... את משכנעת את עצמך ושוכחת למה האמנת.

לוטשת עיניים לשלך, לוטשת עיניים לשלהם, לשלהן.

מי את? אין לי מושג...

ולמרות הספקות כבר הבנת,

טוב לך עכשיו. ממש כמו שאת.

"צולל חופשי ללא מצנח,

 לכל הכיוונים נפתח,

 והתשוקה לכל כיוון אותי הורסת,

 כך שבינתיים אני נח,

 כך כמו שאני מונח

 כשהתאוצה שמעלי שוב ושוב דורסת."...

(כיף להתחבר למילים של אחרים...

עדיין אין מוזה.  לא נורא, היא תחזור. )

את יודעת שלא יראו את ה'אני' שלך מופגנת בכל הזדמנות. למדת להשלים עם זה שיהיו את אלו הביקורתיים, ספק איתך, ספק עם עצמם, שיחליטו שאם הם לא רואים את זה עלייך מיד, את אינך ראויה. את כבר יודעת שזה לא קשור אלייך בכלל. הפחדים שלך מאחרים חולפים ונושרים מעלייך כמו קליפה ישנה, אולי את קצת יותר שלמה. יש לך הסיפוק שבידיעה שאת ערכית בפני עצמך, וזה מה שמשנה. רק לאלו המתעניינים מספיק, אלו הרואים בך את מה שהיתר מתעלמים ממנו, רק להם את מספרת. זה לא דבר רע. את סוד. האין זה יפה?

לא תמיד,בעינייך.

את סובלת לא מעט. קל לא להבין ולבטל אותך, אבל את חיה עם העקרונות שלך, עם האידאלים שלך. את מי שאת, מגובשת או רעועה, חווה את ההוויה שלך עם צחוק ורוח שטות ולא מפחדת להיחנק מזה. את מעריכה את זה בעצמך, את יודעת שזה דבר טוב. את יודעת מה זה להיות מוחצנת, את יודעת מה זה להיות מופנמת...עכשיו את פשוט את. זה לא שלב שקל להגיע אליו.

זה מאוד קל לחפש ניואנסים בעצמך כדי להגדיר את עצמך. דרך מוסיקה אהובה, דרך עקרונות, דרך נטיות, דרך כל דבר שונה. גם לחפש להיות שונה זה די טרנדי. את לא מפחדת להיות שונה ממש כמו שאת לא מפחדת להחליט שהמוסכמה מקובלת עלייך. עצם ההחלטה שלך, עצם הדיעה שלך, היא מה שמייחד אותך. את לא בתחרות, לא מאוימת. זה טוב לקחת אוויר ולדעת שעל כל פנייך את לגמרי כנה. כשאת צוחקת את כנה, וכשאת בוכה את כנה. וגם כשאת סתם משועממת, גם אז את כנה.

את לא צוחקת כדי שיראו מה דעתך על מה שנאמר, ואת לא בוכה כדי שיבינו שמשהו מפריע לך, את לא מדברת כי ראית הזדמנות להתרברב בדעותייך ובאינטליגנציה שלך, את מדברת כי את רואה לנכון לדבר.  

בשורה התחתונה, התחלת לייחס חשיבות לדעה של עצמך מעל כל היתר... ואין בכך ספק, את מעריכה את עצמך קצת יותר.

את ראויה.

(*הייתי אמורה לכתוב גוף שני ובטעות כתבתי גוף שלישי! טעות מקרית).

זה מצחיק אותך כשאת מתחייבת לדברים שאמרת. את יודעת שאת מדברת שטויות לפעמים, ואז עומדות לך ציפיות מנגד, מתדפקות על דלתי תודעתך, לא מהססות עד שמתפרצות פנימה (או שלחילופין את פותחת להן בנימוס). את מחוקקת לך גדרות ומבצרת נופים.

ואם את משתגעת, סימן שאת עוד בתוך המילים. את בוחרת להתעלם מההיגיון, את מעדיפה להיות נכונה. ואז את מקשקשת דברים לא הגיוניים כדי להרגיש שאת עוד שם, שאת מוגדרת, שאת מגודרת. מוטב לך בתוך טווח ידוע ומוכר שמותיר אותך לכמוש מלפרוץ ולגושש באזורים אפורים.

את לא אמת, ואין לך אמת. קשה מידי, קלילה מידי. את תמיד יותר מדי מעט. ותקופות הגדרת כדי לוותר לעצמך. כשאת קלועה בתוך הסבך של עצמך , את מתקפפת את התקופות שלך. סטטוס ראווה, סטטוס של אמת. הלא שניהם כבר מעוררים בך גועל.

את צריכה אותם שינגנו לאזנייך אמיתות של דברים, שיספרו לך על עצמך בעקיפין, להרגיש שאת לא היחידה, שיהיה לך תירוץ למעוד.

את מחליאה, את מתוקה. מי את?

מנכסת לעצמך את האידיאלים בעינייך, כמו מראה. זה שלך.

את יודעת שלא.