אני והיא היינו בבריכה של קיבוץ. כל בית הספר היה קיבוץ אחד קטן, והיתה בו בריכה שמחולקת למים רדודים ועמוקים על ידי רשת שצריך לקרוע מתחת למים כדי לעבור. אז קרעתי את הרשת והיא נכנסה אחריי. הבנים של השכבה היו שם, אז הלכנו לפינה, כמה שיותר נסתר, במים.

אני עדיין זוכרת איך הסתכלתי עליה, בכזאת האדרה, היא הייתה כזאת חיננית ומתוקה. אני זוכרת שהיא שאלה אותי אם אני מרגישה כמוה ואמרתי שכן... אבל למעשה אני פשוט אהבתי אותה. ההרגשה הייתה כל כך נעימה, לדעת שאני אוהבת אותה. יכולתי להרגיש את זה בכל נימי נפשי. אני הסתכלתי עליה וספק רציתי לבכות ספק רציתי לצעוק כי אני כל כך אהבתי אותה. אני אפילו זוכרת נשיקה שאחריה מייד התבלבלתי ואמרתי שאני לא מסתכלת על בנות באופן הזה בדרך כלל, אני גם באופן כללי בקטע של בנים, אבל אני פשוט אוהבת אותה.

כשהתעוררתי, ממש נשבר לי הלב. ממש רציתי לבכות. החלום היה כל כך מושלם, איך חלמתי את כל זה, איך? אני כל כך אהבתי אותה, איך יכול להיות שכל זה היה סתם חלום!? אני אפילו לא יודעת איך קוראים לה! עד עכשיו עצוב לי. עד שנזכרתי איך זה מרגיש לאהוב, זה היה חלום. וחוץ מזה, הכל היה כל כך מציאותי. המים הרגישו כמו מים, האווירה של הבקתה, אני זוכרת הכל, עד לסיבי העץ על הקירות ועד הפוזה של הבנים מאחור, ועד הפנים שלה והשיער השחור שלה שלא נרטב במים ואיך שהיא עמדה מולי...ואיך זזו לה השפתיים כשהיא שאלה אם אני מרגישה כמוה. הכל אני זוכרת. זה ממש כאילו הייתי שם. זה כל כך מציאותי, עד כדי כך שאני מרגישה געגועים! זה אבסורדי!!!!

זאת בחורה מחלום!!! אפילו ניסיתי לחזור לישון כדי לפגוש אותה שוב...אך לשווא..

אני עד עכשיו עצובה כי אני לא מעכלת שכל זה היה סתם חלום, ואיך זה יכול להיות שחלום גרם לי להיות בבאסה שאני לא אפגוש אותה שוב?! אני מתגעגעת לבחורה שהמצאתי! קיימת אפשרות כזאת בכלל??

היא בכלל הייתה דומה לזאת מהאנטומיה של גריי, השחרחורת הזאת, רק בצעירה יותר ו...משהו... יותר.

אני זוכרת גם שבאותו החלום אני ואחותי היינו בהופעה של מדונה, ואני זוכרת את מדונה ואיך שהיא שרה, ואני זוכרת שהסדנה של אומנות בבית הספר הייתה בכלל במקום אחר והיה המון ציוד, אבל זה כבר לא קשור בכלל.

עכשיו נהיה לי אידיאל נשגב. כמו בתקופה הרומנטית, רק שהבעייה עם אידיאלים נשגבים היא שהם תמיד נשארים כאלה.

כבר ארבע שנים שאני שומרת עליהם כבייביסיטר.זה יותר מבייביסיטר, אני מרגישה כמו סוג של בת דודה באופן לא ברור שכזה, או לדבריהם סבתא-טל ("מה את עושה?" "אני סורגת" "מה, את סבתא? את סבתא-טל!"). ראיתי את הגדול עולה לכיתה א' ולומד לכתוב את השם שלו, וגם את השם שלי... ראיתי את הקטן בוכה בכל פעם שאמא הולכת..ואיך שככה פתאום פחות אכפת לו להישאר איתי ועם אחיו הגדול. ואיך שאנחנו תמיד משחקים בפיראטים, ואיך שלפני השינה לכל אחד יש כוחות-על מיוחדים והם מסלקים אותי מהחדר שלהם באופן מסורתי, ואיך שהם תמיד מצחקקים אחרי שאני פולטת זעקה מובסת מזויפת ומיד אחר כך הקטן נזכר שהוא רוצה מים, ואיך שהגדול מדבר מתוך שינה במילים ברורות ומלחיצות, ואלרגי לחלב ואסמתי...ואיך שהקטן ישן כמו בול עץ אפילו לנוכח המונולוגים הליליים הקולניים של אחיו.

שלשם, כששמרתי עליהם, פשוט הבנתי כמה בעצם אני אוהבת אותם. בא לי לבוא אליהם עכשיו ולתת להם חיבוק. יש כזאת תמימות רכה ועדינות נהדרת בחיבוקים הקטנים האלה, והנשיקות בלחיים התפוחות, וכל הגוף הקטנצ'יק הזה שמרגיש כמו לחבק בובה. יש לי דחף עז לבוא אליהם ממש עכשיו ולשחק איתם, המון המון המון. לא משנה באיזה משחק, לא משנה אם שוב אני אהיה הרעים והם יהיו הטובים ואני אצטרך לעשות 'בכאילו' שאני מתה.

על דלת החדר שלי מודבקים בגאווה דפים ועליהם ברכות שקיבלתי מהשניים. אני לא יודעת איך פתאום בבת אחת קלטתי כמה אני מתה עליהם, אולי זה בגלל שמישהי אחרת ביקשה בייביסיטר ולא סבלתי את הילדים שלה, כי הם היו חזירים אמריקאים מפונקים שמשחקים רק במשחקים מקופסאות. סהר ודניאל בכלל לא כאלה, משחקי קופסאות הם רק לקראת סוף הערב. איתם אתה רץ וסופר מהר אחת שתיים שלוש סהר ודניאל ואז מוותר ושוב מתייצב להיות 'העומד'. וההם היו כאלה שרק ישבו מול הטלויזיה ואף אחד לא הפריע לסנופקין לדבר, כשעם סהר ודניאל תמיד יש אקשן, תמיד מישהו קופץ עליך ומחבק אותך ואז מבקש את המיקי-מאוס שלו...וקשה לשמוע מה אומרים בטלויזיה.  אצל ההם, (שבמקרה גרו בבית הישן שלי..וקיבלו את הטלפון שלי מאמי אחרי שעברנו) הכל היה קר ומרובע.. כשעם סהר ודניאל הכל עגול ושמח. וחם.

אוף, אני צריכה לאמץ איזה ילד שיהיה לי משלי, ולהפסיק להתרפק על ילדים של אחרים...אבל רק אם הוא יהיה כמו אחד מהם. אחרת לא שווה.

(עכשיו, כשאני מעלה את הקטע הזה יום אחרי שכתבתי אותו, אני מבינה איך פתאום זה קיבל משמעות וחשיבות כזאת. כי בתקופות כמו עכשיו, כשכלום לא בהיר וברור... זה כל כך נעים שיש את החיבה הזאת של ילדים שלא תלויה בדבר. ילדים הם כמו נקודת איפוס.)

"טל! תתעוררי," אבא אמר בקול שניה אחרי שהוא פתח את הדלת, "יוצאים לטייל".

כמו בכל שבת לאחרונה, גם היום. אבל היום היה לי קול שאמר שהוא קצת לא רוצה, קצת מעדיף להישאר בבית, לסרוג. לצייר. לקרוא את הספר עד הסוף. לחשוב.לכתוב. וחוץ מזה גם יש לי מחר מבחן, אז אני צריכה ללמוד. וגם הלכתי לישון בשתיים וחצי אתמול, ואני נורא עייפה.

ההורים, כששמעו על המבחן, הם אלו שאמרו לי להישאר. למרות שידעתי שאולי אתחרט בעוד שעה, העדפתי היום להישאר בבית. כמו שתכננתי אני ציירתי, סרגתי, קראתי את הספר, שתיתי תה עם שלוש עוגיות חמאה. אני אוהבת להיות לבד בבית, לשבת בין הקירות ולהרגיש את החלל הריק מלטף את הכתפיים שלי. יש חום מסוים שבית מקרין כשיש בו אנשים. אם הם שמחים, הבית מקרין חום חזק, ואם הם עצובים, אז החום חלש. אבל תמיד יש חום. כשזאת רק אני, הבית קר. אני יושבת על הרצפה כנגד הקיר בחדר עם ספר בכפות הידיים ומרגישה את האנרגיה שלי נשאבת לתוך הניכור של קור המבנה; מרגישה איך הקירות והרצפה מוחקים לי קצת שמחה. יש בזה קסם מסוים, להיות קצת מדוכדך.

אני לא יודעת להסביר למה, אולי כי המחשבות מתבשלות יותר טוב, אולי כי זה גורם לי להרגיש את ההרגשה הזאת במאחורה של הראש, כאילו ועוברת לי צמרמורת ומעסה לי את הקרקפת בעורף , אולי זה בגלל שהפעמים שאני מרגישה הכי מוגדרת הן הפעמים שאני מדוכדכת, כשהצבעים שלי קצת נבלעים בתוך עצמי. כי אז יש לי מיקוד בנקודת המבט שלי, וזה הדבר הכי אינדיבידואלי שאני מכירה.

בגלל זה אולי, אני כל כך אוהבת את החורף. כשיש עננים בשמיים והכל מנוכר, ואתה עייף רוב הזמן (ואי אפשר להכחיש שהמחשבות הכי נעימות ומרירות מגיעות כשאתה עייף, ממש לפני שאתה נרדם), ואתה יכול להסתכל מהחלון ולהרגיש את הבית כשהוא קר, ולחשוב שהעולם קצת זועף היום, וכמה שזה עצוב. ואותו הקול שאומר כמה שזה עצוב, מחייך רגע אחרי זה..כי הוא מרגיש מאוד מיוחד ויפה.

גם אם לא תמיד מרגישים את הקול מחייך, הקול הזה הוא שעושה את התחושה של ההגדרה אחרי כן. הקול הזה הוא שמנחם אותך ועוזר לך לרחם על עצמך, ומביא איתו את התחושה של הנחמה עצמה. כשחורף, אתה לא מחויב לחייך, ואתה לא מחויב לצאת ולהינות ולהשתגע, יש לך לגיטימציה להישאר בבית ולהיות עם עצמך, ואתה יכול לומר לעצמך שזה בסדר, שזה חורף, ושכולם עכשיו בבית..וממילא אי אפשר לצאת. אז הרצון שלך להישאר בבית הוא לא חריג. אבל אתה יודע שאתה לא רוצה את האפשרות לצאת, אתה לא רוצה את הבילוי. אתה לא רוצה להיות לבן. אתה רוצה להישאר כאן ולהיות אדום.

הגלים שעושים הקולות הקטנים בחלל הגדול של הבית- רוקדים עם הריק. הקולות של המקלדת רוקדים ומתגרים בקור, ואז קול הספל שמונח על השולחן, והכפית של הסוכר. וכשאתה מקשיב לריקודים, הקול אומר "אתה לבד" ואז מחייך לו חצי חיוך. אתה חושב וקצת נובל, ועם זאת קצת פורח.