הבלוג שלי=]

יש רגע בחיים שבו אתה מבין, שכל מי שסמכת עליו, שכל מי שנתת למענו, שעשית בשבילו הוא בוגר והוא יכול לבד.

וזהו....

וכשאתה אוהבת מישהו ורצה משהו. ואותו משהו שאתה אוהב לוקח לך את המשהו שרצית, מנפץ לך את זה כמו חלום

 הוא לוקח את הסכין דוקר לך אותה בגב, בשיא העצמה ומסובב אותה חזק. בהתחלה, זו רק מן נגיעה כזו של רועה, כדי להראות אני השולט אני הגדול ''אני הכל יודע'', לאט לאט אתה מרגיש איך הלב שלך נצבט מצטמק. מתוך הכעס והתועבה, של אהובך, אתה מרגיש איך הסכין חודרת וצולבת את הלב שלך.

לאט ,ובלי שום רחמים. וברגע האמת ב60 שניות של המצוקה הגדולה שלך. ברגע שאתה בטוח שהוא יתחרט ויציל אותך הוא מוציא את הסכין ודוקר אותה שנית בשיא הסצנה שלו עם כל הזרוע ועם כל האהבה שהייתה לו הוא פשוט מסובב אותה, הכל בשביל אגו. בשביל זה שאני השגתי שאני אהבתי שאני ידעתי. זה מגעיל? אתם חושביםף זה מעורר חמלה.

הבן אדם הזה היה כמו אח בשבילך, בגד בך...

בסוף הסיפור כשאתה שרוע מדממם, לקראת הדבר הגדול באמת. יש מן רגע כזה שאתה מבין, שאולי תוותר שאולי אתה לא צריך אותו. הוא צוחק מלגלג וממשיך הלאה. באותו רגע של הצביטה אתה מביע את הרגש של הכעס של האומללות של המבוכה.

הוא מסתכל עלייך ולא מבין מה אתה עושה. לא מבין אם טוב או אם רע, שהוא צבט בלבך אל תוך המציאות המרה, ומוציא אותך, ממש בועט אותך החוצה מהפנטזיה שבה שההית...